כשהאסור מותר – פרק 9.

״אני צריך ללכת עכשיו,״ יוזף אמר באכזבה.
הוא ישב במרפסת, ראשה של גיטל היה שעון על כתפו וזרועו היתה כרוכה סביבה – אבל הנה הגיע הזמן ללכת ל״עבודה״.
״טוב…״ היא היתה מאוכזבת לא פחות.
הוא נשק לה. ״בערב נצא,״ הבטיח, והיא הינהנה, עם חיוך.
הוא יצא מהבית והיא התיישבה בסלון, מחפשת ספר, או עיתון… משהו לקרוא.
״גיטל?״ אמיל הופיע בפתח הדלת.
״הממ?״ היא המשיכה לחפש משהו לקרוא, אפילו לא מביטה בו.
״אנחנו צריכים לדבר.״
ליבה שקע בקרבה. היא הזדקפה והביטה בו. ״טוב…״ הקול שלה נשמע צרוד פתאום.
היא לא היתה יכולה להגיד שהיא לא ציפתה לשיחה הזאת. היא ידעה שהיא תגיע, אך קיוותה שהיא לא תגיע כל כך מהר.
גיטל התיישבה, והוא התיישב מולה. המבט שלו היה משהו בין כעוס לסקרן.
״את ו… מנגלה, ביחד כבר שלושה חודשים ו… תביני, אני מאוד שמח שאת מאושרת, אבל אני חושב שקצת שכחת מאיפה הגעת.״
גיטל שתקה. היא שנאה את אמיל, היא שנאה אותו, למה הוא מנסה לקחת את האושר שלה? כמה זמן השתוקקה לבן זוג, וכשזה סוף סוף קורה הוא מקנא – כן, בדיוק. הוא מקנא.
״תביני, האיש הזה נאצי בכיר. הוא מבצע פשעים נגד האנושות, ונגד העם שלך. הוא גם הרג את אמא ואבא.״
״מה?!״ גיטל זעקה. ״מאיפה אתה יודע?״
״כשחיכינו שהוא ימיין אותנו, את אבא הוא לא שלח לעבודה. אני כמעט בטוח שהורגים את כל מי שלא כשיר לעבודה.״
״ואמא? מה איתה?״
״היא בכלל לא היתה שם… אני חושב שהיא מתה בדרך לפה, ברכבת.״ הקול של אמיל נעשה צרוד והוא מצמץ.
גיטל נאנחה ונשענה אחורה עם הכיסא.
״האיש הזה הציל את החיים שלנו. אני חושבת שאתה לא יודע להעריך את זה בכלל.״ היא אמרה אחרי כמה דקות, לאחר שעיכלה את החדשות על הוריה.
אמיל נראה זועם. ״מה בדיוק אני לא יודע להעריך? רוצח חולה נפש?״
״הוא לא חולה ולא רוצח! אל תדבר עליו ככה!״ גיטל נעמדה מולו. המבט הקשה שהוא נתן בה פתאום גרם לה להבין מה בעצם יוצא לה מהפה. היא צנחה על הכורסא וכבשה את פניה בין ידיה.
״אמיל… מה אתה רוצה שאני אעשה?״
״הייתי מעדיף למות מאשר לדעת שניצלתי בגלל שאחותי מקיימת יחסים עם נאצי!״
״אני לא קיימתי שום דבר איתו, אמיל!״
״עדיין לא!״
הם החליפו מבטים זועמים.
״לא הייתי עושה דברים כאלה! אתה מגזים!״
״ומה תעשי כשהוא ירצה?״
שתיקה. גיטל משפילה את מבטה.
״הוא לא ירצה…״
הצחוק של אמיל פגע בה. ״את פשוט תמימה מדי. נאצי הוא לא בן אדם עם ערכים. כשתגידי לו לא הוא יאנוס אותך וכנראה שגם יהרוג אותך אחרי זה… ואף אחד לא ידע שמתת.״
העיניים של גיטל נמלאו דמעות. ״לא נכון… הוא תמיד היה כל כך עדין…״
״בשביל שתיפתחי אליו ותבטחי בו.״
״אז אתה אומר שהוא הציל שני יהודים תוך סיכון עצום של החיים שלו ושל המעמד שלו רק בגלל שהוא רוצה לקיים יחסים?״ היא זקפה גבה. ״לא חסרות גרמניות שהיו נופלות ברשתו.״
אמיל נאנח. הוא שילב את ידיו והביט לצד. היה ניכר בו שהוא עצבני. ״אני לא יודע מה להגיד לך, אבל אני יודע שאת יפה באופן מיוחד ושנאצים אוהבים בלונדיניות עם עיניים כחולות ואף קטן.״
גיטל גלגלה את עיניה, אבל דבריו של אמיל חדרו והכאיבו לה.
בכל שלושת החודשים שעברו מאז הנשיקה הראשונה שלהם, יוזף מעולם לא ניסה לגעת בה בצורה כזאת או אחרת.
היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר ברגעים שלהם יחד. הוא לעיתים קרובות מחזיק את ידה, נוגע בשיער שלה או מרים את סנטרה – אבל הוא מעולם לא נגע באיבר כלשהו מתחת לסנטר שלה.
אולי הוא חושב שהוא לא יכול לגעת בצורה שונה ביהודים, הרי יהודים נחותים ממנו, ואז הכל בסדר.

״כמה זמן אנחנו כבר הולכים?״ רטן אלכסנדר.
״יומיים, חמש שעות ושלוש דקות,״ הרשל קרץ אליו.
״מצחיק מאוד, גריץ.״ אלכסנדר גלגל את עיניו. ככל שעבר הזמן, כך אלכסנדר הפך לעצבני יותר ויותר.
״השם שלי הוא הרשל…״
״באמת? לא ידעתי!״ הוא זקף גבה.
הרשל עמד לענות, אבל דוד סימן לו שיתעלם. הוא הידק את שפתיו אך לא אמר דבר.
הם המשיכו ללכת, כשלפתע ראו תנועה זריזה מאחורי אחד העצים.
השלושה החליפו מבטים. ״שנלך לשם?״ לחש דוד, וחבריו הנהנו.
דוד בראש, אלכסנדר מאחוריו, ובמאסף הרשל ומנדל.
הם כבר הגיעו לשם —
– אך היה שם אף אחד.