סיפור קצר על השואה- לזכר 6 מליון יהודים הנספו בטרגדיה הזו

ברחובות העיר ורשה. פיצוצים נשמעו מכל עבר. צרחות איומות ומחרידות של אנשים זעקו לעזר ה אבל העזרה הזו לא הגיעה. אני יודעת שהם לא היו סתם אנשים. הם היו יהודים, ורצחו אותם רק בגלל זה.

השנה הייתה 1943, אבא אמר שזו תהיה סוף המלחמה. אני ידעתי שהוא משקר, הוא לא רצה שנלחץ. מאז אותו יום שהיו בו פיצוצים אמא ואבא לא הפסיקו לריב. היה להם קשה. אחי הקטן וילי היה מאד חולה. לא היה לנו כסף לטפל בו, לא היה לנו כסף לאוכל. היינו רעבים ומלוכלכים בתור אלה שהיו רק יהודים. אמא חיבקה אותי חזק ואמרה "זהו סוף המלחמה". לפני רגע אמרה אמא שלא וגם רבה עם אבא על זה. אבל בגלל שהייתי מבולבלת מאד, ניסתה אמא לנחם אותי. היא גם אמרה לי בלילה הזה שסבא בחיים. ידעתי שסבא נספה בגטו, אבל לא רציתי להגיד כלום. עוד פיצוץ נשמע מעבר לחומת הגטו. עוד מלחמה קצרצרה הייתה בין עמינו לבית אויבינו, הגרמנים. כל הזמן הייתה מלחמה קצרה שהייתה מסתיימת במוות של היהודים, ובעוד כמה אנשים שנוספו למליוני היהודים שנספו. חיבקתי את אמא חזק-חזק כדי שלא לצאת מבין זרעותיי הקצרות. היא חייכה אליי את החיוך שלה, זה שהרגיע אותי כל פעם מחדש. הייתי מחייכת אליה חיוך בחזרה, מלא תקוות שנעלמו כבר. אבא ישב בחזית המחבוא. כל פעם בדק שהשטח בסדר ואין גרמנים. וילי ישב ליד אבי. גופו הקטן היה מכווץ לצד אבי שהיה עם גב ישר ובטוח. עוד פיצוץ אחרון בלילה הזה נשמע הפעם יותר קרוב, וזה הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שנשמתי עזבה את גופתה של ילדה קטנה בת 8, שזו אני.