זה עסק לגסטאפו

בסוף התעוררתי. הפה היה יבש, העיניים טרוטות, הגוף כפוף, מכווץ וכואב ורק באוזניים הדהדה הקריאה: זה עסק לגסטאפו זה עסק לגסטאפו.
ככה זה עם חלומות שואה. אני אוהב אותם, מזמין אותם, קורא להם לבוא וכשהם באים…
דפיקות הלב והזיעה (חמה? קרה? ומה זה כבר משנה)
הכול התחיל במפעל. חדר גדול, רצפה מאובקת, אור צהבהב ושקט. שקט מוזר רק רשרוש של בד ופלסטיק, אולי גם נייר. עייני היו נעוצות במשהו על השולחן, ידי החזיקו בו וגלגלו אותו. היה זה חפץ קשה מעוגל ומוארך ואני, כנראה, עטפתי אותו או גלגלתי אותו בנייר. לא הצלחתי להרים את עיני מהשולחן כאילו מוסמר המבט למטה. כך גם הראש. תחושה חזקה מאד של פחד התפרצה בבת אחת כאשר מקצה החדר, מימיני, נשמעו צעקות.
הצעקות לא היו בעברית או באנגלית. השפה נשמעה אחרת ולגודל המוזרות: אני הבנתי אותה. ההתרחשות קרתה מימין לי אך קשה לי לתארה כי לא הרמתי את מבטי מהשולחן. מישהו רץ מאחורי, כנראה חייל, ודחף אותי קלות. אחריו עוד אחד. תחושת פחד חזק ומשתק אחזה אותי. פחד מוות שמתחיל בבטן ועולה ומתפשט לחזה ומצטבר בגרון כמו כדור עופרת.
"תפסנו אותו", "הנה הוא", "תחזיק אותו" ו"תביא אותו" . צרורות צרורות של צמדי מילים כאלה נתגלגלו נורו מימני ואז הופיע כתם צהוב. מן יהודי קטן, ממש קטן, קרח, ומניין לי שהוא יהודי? איני יודע. החיילים שלפו אותו מתוך הצעקות ומתחת לשולחן וגררו אותו מאחורי. הוא נגרר כמו חפץ, אולי אבדה לו הכרתו, אולי תקוותו, כמו שטיח מגולגל נגררו רגליו מאחורי.
היהודי לבש מעיל קצר ודק בצבע מטריד: צהוב בהיר מאד, חרדל מדולל במיוחד שדהה מאד בשמש.צבע מטריד,קשה, צבע שלא יורד במים, שממשיך להכות בעיניים גם אחרי שהם יפקחו, ממש תכף, מיד אחרי צרור הצעקות הבא:
"לגסטאפו" "תקראו לגסטאפו" ו"זה עסק לגסטאפו". עם עסק זה התעוררתי ולא ידעתי את נפשי.