אחריות מוסרית-התחנה המרכזית

יום הזיכרון לחללי צה"ל ,קו תל אביב-קריית שמונה,השעה-17:10…אני יושב מול המיני לפטופ ומרגיש רצון עז לכתוב דברים אלו…כאדם מהפריפריה נחשפתי לפני מספר דקות לארוע מאוד נורמטיבי לעיר הגדולה שאותי אישית די זיעזע ,
שעת אחר הצהריים מאוחרת ואני הישר מגזרת רמאאלה לתל אביב על מנת לתפוס אוטובוס לעיר קריית שמונה,תוך כדי הרהורים ורחמים עצמיים על למה מגיע לי לצאת בשעה כל כך מאוחרת בערב יום העצמאות ולמה חיי כל כך מרים הבחנתי בשני ילדים קטנים,להערכתי בני 10,מלוכלכים,לא מסופרים ובהחלט לא מנומסים,שמקללים אחד את השני קללות שלא יביישו שום אוהב כדורגל שלא מחבב שופטים.
הבטתי,חשבתי,והמשכתי.רציף קווי הצפון,אני ממתין לאוטובוס מחוץ למבנה המסורבל שמכיל בתוכו את כל גווני החברה הישראלית,לטוב ולרע,מושיט את ידי לכיס מכנס הא',שולף את קופסאת הכאמל,שולף מצית ומעשן סיגריה,בעוד אני מסתכל מבחוץ פנימה על שני הזאטוטים,בשלב מסויים החלטתי שאני נכנס למבנה וקונה לי פחית שתיה,ואז שני הילדים נקלעו לדרכי,עדיין מקללים,הבנתי שמשהו פה לא בסדר.
"ילד?למה אתה מדבר ככה?" שאלתי אחד מהם,הביט עלי,הוריד את ראשו,כאילו מתנצל,"אתם צריכים עזרה?איפה ההורים שלכם?איפה אתם גרים?" במהרה הילד התגונן ואמר "מה אתה חוקר אותי?" עניתי שאני רק רוצה לעזור,והם,הם ביקשו כסף,שלפתי להם שטר של עשרים,הם לקחו,אמרתי להם שיתחלקו בכסף,שיקנו ארטיק וילכו הבייתה,הם היו מעושרים,התחילו ללכת,תוך כדי שאחד מהם מקלל את השני ומבקש ממנו לשמור את הכסף.כנראה שלא אראה את הילדים האלה לעולם,כנראה גם לא הצלתי את עתידם,אבל אולי העלתי להם ולו לרגע,חיוך על הפנים,וכל מה שעבר לי בראש זה העונג הזה שיהיה להם מהדבר הבסיסי ביותר לזאטוט,אכילת ארטיק ביום שטוף שמש.
יש לי אח בדיוק בגילם,אני לא יכול לדמיין אפילו לשניה אחת את אחי היקר,אהבת חיי,מבקש מאנשים זרים כסף.ומכאן ההסתכלות הכוללת שלי לגביי החברה הישראלית,עם ישראל צריך להיות ערב זה לזה,לעזור,לתת,להבין שכולנו אחים,ואם אני לא אהיה כאן בשבילך,אז מי כן?בואו נצא מהבועה החברתית של המעמדות,הערים,השכונות,העדות,בואו נסתכל לרגע אחד על הקבצן שמתחנן לפרוטה בתור אבא,לנערה שהתדרדרה לזנות בתור אחות,לחייל שהתדרדר לסמים בתור דוד,ועל אותם ילדים שאין להם פרוסת לחם על שולחן השבת,בתור אחים…כי אין לנו ארץ אחרת,אנשים משלמים בדמם וכנראה גם ימשיכו לשלם בשביל שנתקיים כאן.לירן כהן,לוחם ומפקד בדימוס