הבית שליד הנהר-חלק ד'

אווה רוז 17/08/2014 742 צפיות אין תגובות

כששרה תביט בדניאלה היא תראה את עצמה.שובבה יותר,לעגנית יותר,וחייכנית יותר.
כשדניאלה תביט בשרה היא תראה את עצמה.סגורה יותר,פוחדת יותר,וסובלת יותר.
אבל הן אחת,הן תמיד יהיו כאלה.
והנה,באותו יום גשום של ארוחת הערב,הן חייכו אחת לשניה."מה את מחייכת מפלצונת?"קולו הנמוך של ג'יידן הזדחל על השולחן הארוך מעץ המהגוני עד לשרה.
"דניאלה,גב זקוף,הסירי מרפקים מהשולחן,ללעוס בפה סגור ומיד! ילדה רעה שכמותך."הקול של שרון היה ברור וצלול,כאילו דיברה במשפט.
"תפסיקי לפנות לילדה כאילו היא פושעת גברת התובעת הכללית."ג'יידן כיווץ את גבותיו.
שרון לא ענתה ופניה היו קרות כמו קרח.היא גיחכה.נחירה קטנה לועגת.לא היה דבר שהוציא את ג'יידן מדעתו
יותר מהאדישות שלה.
היא הייתה היצור היפה ביותר שהוא ראה מימיו.אצילה,גבוהה,זקופת גב,פניה מאורכות ויפות,שפתיים מסותתות,עיניים כחולות כהות גדולות עטורות ריסים יפהפיים,גזרה מדהימה,שיער ארוך ושחור,אף לא גדול ולא קטנטן,ומבט מעורפל בעיניים,סערות,ברקים.
אבל אבא של ג'יידן,אדם,אמר תמיד שאם הלב ריק,המוח לא משנה.
והלב שלה היה ריק.ריק ושומם ומגעיל.
אבל זה לא היה באשמתה.היא מזגה לעצמה עוד כוס של וויסקי,מטביעה את הכעס והרעל שלה בתוך האלכוהול.האלכוהול הזה…הרס את החיים שלה לא פעם אחת אלא פעמיים."נתנו לי סטירה…כעת אפנה את הלחי השניה."חשבה בכל פעם שלגמה עוד כוס מהנוזל החריף שחימם את בטנה.כתבי הקודש של הנצרות היו המומחיות שלה,אפילו שנולדה בתור יהודיה.למען האמת היא לא האמינה.בשום דבר ובאף אחד.במוות האישה הזאת האמינה.
הטלפון שלה רטט.היא הרימה אותו מיד והאור הבהיר הציף את פניה.אצבעותיה החליקו על מסך המגע במיומנות ושלחו הודעה.בראש הצג התנוסס השם "דיוויד-משרד".אבל מתחת לשם כתב אותו אדם "נסיכה שלי אני כל כך מתגעגע אלייך,מתי תגיעי למשרד?" ואותו אדם לא התבייש והוסיף סמליל של לב אדום בוהק.שרון חייכה וליבה הוחם למראה ההודעה הזו.
"מי זה?"ג'יידן שיחק באוכל בצלחת שלו.
"דיוויד…אני חושבת שיש בעיה במשרד."שרון שתתה בלגימה אחת את תכולת כל הוויסקי שלה ולקחה מעיל.
"עשה טובה ואל תחכה לי."היא מחתה את פיה.
"אבל מי ישיר לנו אמא?"שאלה שרה.
"אבא,להתראות ילדונת."היא נשקה לבתה על לחיה.
שרה נרעדה ודניאלה חייכה."ביי אמא אני אוהבת אותך."אבל שרון כבר הלכה.

היא הלכה בגשם,בלי מטריה.אוזניות היו נעוצות באוזניה והיא שרה לעצמה."תנו להכל להישרף…תנו לכולם לצרוח…"
היא שרה לעצמה בגשם,כשטיפות המים חסרות הצורה נוזלות על פניה.אופנוע גדול עצר לידה והגבר שרכב עליו הסיר את הקסדה שלו במלודרמטיות.השיער השחור שלו התנפנף ברוח הפרצים ועיניו הכחולות חדרו אל ליבה.הוא לבש מעיל עור מרופט למראה ופניו הנאות כמעט לא נראו בחשיכה.
"היי שרון,טרמפ?"קולו היפה גבר על רעש הגשם,הוא התנשף כאילו רץ.
היא הביטה בו לרגע,ולאחר מכן הניחה את ידה על פיה ולכדה את היבבה.קולו,מראהו,פניו,הם עוררו בה את החשק לבכות,לצרוח.
היא הנדה בראשה.הדמעות שלה התערבלו בגשם.
"איפה אליזבת?"שאל את שאלתו הקבועה.
"אתה באמת רוצה לדעת?"
"כן,נורא."
"אז ככה…לא תדע.להתראות."
היא הפנתה אליו את גבו והמשיכו לצעוד בגב זקוף,מסתירה את העובדה שכל כך רצתה להתקפל ולהיעלם.
משרד עורכי הדין של שרון היה בניין גבוה.אפור.הייתה לו דלת גדולה מפלדה שנועדה לשמור את שרון בפנים ואת שאר העולם בחוץ.הטלפון שלה הבהב שוב.השם "ג'ואן" נצץ.שרון נאנחה ומחתה את הגשם מידיה בשמלתה הרטובה לפני שפתחה אותה."איפה את" שאלה ההודעה,מבלי להוסיף אפילו סימן שאלה.
"במשרד."תקתקה שרון מבלי להביט.
"עד מתי?"
שרון נאנחה מחטטנותה של "חברתה" היחידה והשיבה."מאוחר."
"אוקיי ביי."
שרון כמעט יכלה לשמוע את צחוק השמחה של ג'ואן ולראות את ההודעה ששלחה ל'ג'יידן."אני באה מותק."
שרון ידעה הכל גם אם לא אמרה דבר.היו לה חושים חדים של נחש.בצורה אוטומטית היא פתחה את דלת הפלדה ודחפה חזרה את המפתח לכיס.מוות.המזגן היה דלוק וקריר,כמו שהיא אהבה.
שולחנות המזכירות היו ריקים וחושך סמיך הכהה על הכל.היא רחרחה,ריח של כלום עמד באוויר.השעה הייתה אחת אחרי חצות וניכר היה שכולם הסתלקו בשבע.היא משכה את שולי שמלתה הרטובה מהרצפה והמשיכה ללכת.היא הגיעה למעלית ולחצה על הכפתור באצבעה הארוכה הגרומה,שציפורנה חדה כתער.
הקומה החמישית.היא יצאה מחושך המעלית לחושך נוסף.שלושים ושישה צעדים,היא ספרה.ידה החליקה על דלת נוספת מפלדה ואצבעותיה קראו כמו בברייל את לוחית השיש שבה שקעו האותיות "שרון וילינגהם,התובעת הכללית."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך