לב לא סדיר
"רות לוי, נא להיכנס!", רעם קולה של המזכירה. אף אישה לא קמה מן הספסלים העמוסים
"יש כאן רות לוי?", קראה המזכירה.
"זו אני…" נשמע קול חלוש מפיה של אישה שישבה בקצה הספסל, צמודה לקיר. האישה בעלת השביס ניסתה לקום , אוחזת בתיקה השחור ובחבילת מסמכים רפואיים. היא קרטעה אל חדרו של הרופא וצנחה על הכסא.
הרופא השמנמן, בעל ומשקפיים עבי זגוגית, הרכין את ראשו למסמכים הפרושים על שולחנו.
"מה שמך?" שאל מבלי להרים את ראשו מן השולחן, מותש מנשים מודאגות ומנדנדות.
"רות לוי".
"יש קבלה?"
היא מסרה את הקבלה לידיו.
"בת כמה את?"
"בקרוב 40".
"איפה את גרה?"
"בשכונת מאה שערים".
"עובדת?"
"כן".
"איפה?"
"מזכירה בבית ספר".
"יש לך ילדים?"
"לא".
הוא הרים את עיניו והביט באישה ששערה אסוף תחת השביס, קמטי דאגה חרוצים במצחה ושפתיה רוטטות.
"יש לך בדיקות קודמות?" שאל.
היא שלפה ערבוביה של דפים, מרובבים בכתמי שומן ודמעות.
"אולי תספרי לי?" הרופא שאל, ורכות חדרה לעיניו.
"משהו…" נקטע קולה. "משהו לא בסדר בבדיקות".
"נעשה אולטרה-סאונד", הציע הרופא. "נראה מה שלום היורש או היורשת הצעירה".
"זה יורש", היא עיקמה חיוך.
היא השתרעה על מיטת הבדיקה, אוחזת בקצותיה ונושכת את שפתיה עד זוב דם כמעט.
בינתיים, סובב יוסף, בעלה, את השלט על דלת חנות בגדי הגברים, המילים "סגור" פונות כלפי חוץ. הוא החליק על זקנו ואחז בשפופרת הטלפון השחורה.
"עורך דין פורת, ערב טוב".
"מה שלומך מנחם? כאן יוסף".
"אתה רוצה לקבוע פגישה?"
"אני רוצה לבטל פגישה", צהל קולו של יוסף מעברו השני של הקו.
"בשורות טובות?" עורך הדין שאל בזהירות.
"אנחנו…" רעד קולו של יוסף, דמעות בעיניו, "אנו עומדים להרחיב את המשפחה".
"ברוך השם", רעם קולו של מנחם, עד שיוסף נאלץ להרחיק את שפופרת הטלפון מאוזנו. "אחרי עשר שנים, אני לאמהאמין למשמע אוזני! מה טוב שנסעתם אל הצדיק בצפת".
"ומה טוב שלא נהגתי כעצתו של מנחם", הרהר יוסף וחייך לעבר תמונת אשתו התלויה על קיר החנות.
יוסף אהב את רות כמו נשא אותה לאישה אמש. הם נישאו בשידוך, בטרם מלאו להם 20 שנה.
יוסף יכל לספור על פחות מאצבעות יד אחת את הפעמים בהן ראה את פניה של הנערה בעלת עיני השקד והשיער החום שגלש עד מותניה. רות כמעט ולא פצתה את פיה אל מול הגבר בעל הזקן החום והעיניים בגוון השמיים.
"עליך למלא את חובותיך כלפי בעלך", הסבירה האם לביתה טרם כלולותיה. "לבשל את ארוחותיו, לטפל בילדיו, לטפח את ביתכם. חבל שהוא מכלה את עיתותיו בחנות הבגדים. כמעט ולא נותר לו זמן ללמוד בישיבה, הוא יכל להיות עילוי", ספקה את כפיה. "ו…"
"המשיכי אמא", ביקשה רות.
"עליך למלא גם המשימה ההיא", האם גלגלה עיניים. "עצמי את עינייך והמתיני שזה יסתיים".
רות עשתה כדברי אימה. היא עצמה את עיניה והמתינה. היא קיוותה שזה לא יסתיים לעולם.
הימים הפכו לשבועות. השבועות הפכו לחודשים. עשרות זוגות עיניים ננעצו כחרבות בגופה של רות, תרות אחר התגבהות בבטנה השטוחה כמישור.
החודשים הפכו לשנים. פניו של יוסף כחשו. רות הסבה את פניה ומחתה דמעה כאשר הביטה בילדים דוהרים במדרגות בית הספר, ובאמהות הבאות לאסוף אותם, מוקפות בעדת צאצאיהן. היא ויוסף טמנו אינספור פתקים בין אבני הכותל, נסעו להר מירון והשתטחו על קברי צדיקים, נועצו ביידעונים וקיבלו את ברכתם של רבנים. הכל לשווא.
"למה המתנת זמן רב כל כך?" הדהד במוחה קולו של הרופא המומחה לבעיות פוריות, אליו התגנבה במסתרים.
ואז – הבדיקות ללא קץ. מילים רפואיות סתומות, מרובות אותיות. בעיות הורמונאליות, אסטרוגן, פרוגסטרון, איקאקלומין. יוסף לא ידע דבר. כך גם איש מחבריה, בני משפחתה או עמיתיה לעבודה.
בכל בוקר, לפני העבודה, התגנבה לבדיקות האולטרה-סאונד. כבר למדה לזהות את העיגול, הביצית שלה, שוליה משוננים, כמו ילד המנסה לצייר עיגול והעיפרון רועד בידיו.
עליה להמשיך לבלוע את הגלולות, ידעה, עד שהעיגול יראה כאילו צויר ביד אמן.
היא זכרה את הבוקר החורפי ההוא, ידיה אוחזות בבדיקת האולטרה-סאונד, עיגול מושלם במרכזה.
"הגיע היום", הכריזה האחות בחגיגיות.
צלצול הטלפון. ידיו הרועדות של יוסף אוחזות בשפופרת. הבשורה הנפלאה. הם יושבים על ספת ביתם, חבוקים, בוכים כשני ילדים.
***
"התלבשי והמתיני לי ליד השולחן". קטע הרופא את מחשבותיה.
הרופא מילא טפסים. ועוד טפסים. היא הניחה את ידה על ליבה וחשבה שתיכף יזנק מפיה החוצה.
"הכל בסדר?" נשאה עיניים מלאות ציפייה.
"שני כלי דם מחבל הטבור במקום שלושה", נעו שפתיו של הרופא, "תעשי בדיקת מי שפיר ואקו-לב. ותלכי עם כל התוצאות לרופא המטפל שלך. שיהיה בהצלחה", ניסה להעלות חיוך על שפתיו.
"תודה", מלמלה, לא מעזה לחקור במופלא ממנה.
כעבור שלושה שבועות ישבה, רגליה רועדות מתחת לשולחן של הרופא המטפל שלה.
"איך את מרגישה רות?" שאל.
"בסדר…" השיבה בלחש.
"בדיקת מי השפיר שלך תקינה", אמר הרופא, "שללנו את החשד לתסמונת דאון".
"הוי, תודה!" טמנה את פניה בין כפות ידיה, כתפיה רוטטות. "הוא יהיה בסדר. תודה לאל!". היא נשאה את עיניה אל הרופא וראתה שגבות עיניו נותרו מכווצות, וקמטים לצידי שפתיו.
"אני רוצה להסביר לך", אמר הרופא, פורש את התצלומים על השולחן ומעלה אור במנורה. פניו נראו במטושטש לנגד עיניה. שברי מילים עלו באוזניה: "חור במחיצת חדרי הלב… לחץ בריאות… ניתוח".
"מדוע בעלך לא הגיע לפגישה?" תהה הרופא.
"הוא עסוק ומוסר את התנצלותו", מלמלה.
***
"אני חושב שהמיטה והשידה הלבנה הזו יתאימו להפליא לחדר של יונתן", אמר יוסף. הם ישבו בסלון ביתם בשעת בין ערביים, ויוסף עיין בחוברת למוצרי תינוקות, קורא אותה מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה.
"כבר בחרת לו שם?" שאלה רות.
"שם יפה, נכון?" שאל.
"זה מביא מזל רע לבחור שם לפני הלידה, וגם לקנות רהיטים", אמרה רות.
"המזל הרע עזב את הבית שלנו, בשעה טובה", אמר יוסף, רואה בעיני רוחו להקת עורבים שניצבה על אדן החלון של ביתם, ופרחה לדרכה.
רעשי טפיפות רגליים וגרירת כסאות עלו מן הקומה מעליהם. ריח מרק מהביל התאבך באפם. השכנה ממול תלתה כביסה, קולות משיכת החבל מצרצרים באוזניהם, ועל החבל התנפנפו חולצות ומכנסיים קטנים, וגרביים זעירות בשלל צבעים. ילדי השכנים שיחקו במחבואים בחצר.
עוד חודש, הרהר יוסף, ודירתם לא תהיה עוד אי של דממה בתוך ים גועש של ילדים הרצים בחדר המדרגות, בכי תינוקות ושורת עגלות בכניסה לבית.
רות הרכינה את ראשה אל מחברות תלמידיה. היא הרהרה בדירתם, שאדים עכורים של סודות היתמרו בין כתליה – המסמכים שגילתה באקראי כאשר ניגבה אבק משולחנו של בעלה, קצותיהם מציצים מן המגירה. היא עיינה בהם והשליכה אותם בחזרה למגירה, כמו ננשכו אצבעותיה על ידי עקרב צהוב. והמסמכים שלה, שנערמו ותויקו בקלסר עב כרס, אותו טמנה במעמקי מגירת הגרביים שלה.
***
היא שכבה במיטה לבנה, מעומלנת, פניה חיוורים כמו הכרית עליה היה מונח ראשה. בני משפחתה ניצבו סביבה, אוחזים בידיה, מלטפים את מצחה המיוזע עדיין מצירי הלידה.
יוסף ובני משפחה נוספים מלמלו פסוקי תהילים סביב מיטתה. היא פתחה את עיניה כדי סדק.
הם שקועים בתפילה, נשמה לרווחה, איש מהם לא קרא את הדף הרפואי המוצמד אל מעקה מיטתה, סודה רשום על גביו, בעט שחור עבה.
"יונתן, איבדת את סבלנותך?" דיברה אל התינוק הזעיר, "לא יכולת לחכות עד למועד הניתוח הקיסרי שקבעתי לך?. תיאמתי עבורך אירוע רב משתתפים – רופאים מומחים, אחיות, חדר ניתוח, אך אתה הקדמת את מועד הפגישה עמנו בעשרה ימים תמימים".
היא הניעה את שפתיה, רצתה לבקש מבני משפחתה שייגשו אל חדר הניתוח, אך הייתה כה חלשה שקולה לא נשמע לה. היא אחזה בידה של אחותה, וזו ליטפה את פניה. מנחם פורת עמד לצידם ולחץ את ידו של יוסף.
החשיכה עלתה מן החלונות כאשר נכנס הרופא אל חדרם, לבוש עדיין בחליפת הניתוח הירוקה, כפפות גומי לידיו.
"משפחת לוי…" שמעה את קולו.
בני משפחתה נקבצו סביבו, צפופים כלהקת דבורים, עד שדמותו נסתרה מעיניה. הרופא פילס בעדינות את דרכו אליה.
"גב' לוי, הניתוח הסתיים", אמר. היא הביטה בפניו, בשפתיו הדקות, ההדוקות זו לזו, ובעיניו האדומות מתשישות. דמעות אימה עמדו בעיניה. ידיה אחזו בחוזקה בשולי השמיכה.
"הוא בחדר טיפול נמרץ", אמר הרופא, "הוא חלש מאד, אבל…"
היא עצרה את נשימתה. בני משפחתה הפכו לעמודי אבן.
"החור במחיצה תוקן", אמר הרופא, "אם יש לך כוח, את יכולה לגשת לראות אותו".
"הוא… הוא יחיה?" לחש קולה.
"כן, גב' לוי", אמר הרופא. "יהיו מגבלות מסוימות, הוא יזדקק לטיפולים מיוחדים, נסביר לך הכל".
בני המשפחה פרצו בצווחות גיל, מתחבקים ומדביקים נשיקות מצלצלות איש על לחיי רעהו. בן הדוד תקע בשופר ששלף מעמקי חליפתו.
"שקט כבר!" רטנה שכנתה לחדר, "לכו לרקוד במסדרון".
"שלום יונתן, נעים מאד, אני יוסף, אבא שלך", אחז יוסף בעדינות בידו של התינוק הזעיר. "תראי רות, הוא ירש את השיער החום הארוך שלך".
"והאישה המקסימה שלידי זוהי רות, אמא שלך שתחיה", הצביע יוסף לעבר האישה שנשענה מתייפחת על סורגי המיטה.
יוסף הרהר כיצד, כבמטה קסם, צץ רופא הלב ליד מיטתה של אשתו, עוד בחדר הלידה. ונדמה היה לו שהם התלחששו, כמו ילדים הממתיקים סוד איש באוזני חברו. אך הוא לא יהרהר בכך. הוא תשוש, ונרגש כל כך. יתכן שהוא רואה חזיונות שלא היו ולא נבראו. אז היה חור בדלת ההיא בליבו. לא נורא. זה לא ימנע בעדו מלהיות ילד טוב לב, לשים לב למצוקות זולתו, לגלות אומץ לב, להעניק את ליבו לאישה אהובה…
רות הסיטה בעדינות את הצינורות וליטפה את לחיו הורודה של יונתן. היא אמא. אחותה הפכה לסבתא כשהייתה בגילה, אבל לא אכפת לה. היא האימא של יונתן.
אבא, אמא… הגו שפתיה את המילים, ששנים כה ארוכות היו עבורם כשפת ניכר.
היא תחליף את השלט שעל דלת ביתם. כמו אצל שכניה. "כאן גרים באושר, יוסף, רות ויונתן".
תגובות (0)