לוותר על חיי, למען חבריי.

בצעירותי לי נאמר
כשתגדל מלחמות לא תהיינה…
יבוא שלום עלינו.
את חיי הצעירים כילד עד גיל הנעורים,
ביליתי את מרבית זמני באגם רחוק לצל עצי הזרדים החומים.
השמש האירה בגוון אדמדם לעת שקיעה…
הלכתי לישון, וקמתי ביום הבא.
וחלפו השנים.
קריאת גיוס מצבא המדינה.
אמירתם של הורי היתה שגויה.
כי שלום לא היה, אלא מלחמה.
אני עמדתי בראש הפלוגה.
עמדנו לפני כניסה למלחמה.
מלחמה עקובה מדם.
מלחמה אשר תגבה קורבנות.
היה זה יום ראשון, יום בהיר.
הפיח תקווה.
אך הקרב היה עוד צעיר.
פרצנו חמושים.
לחלקנו היו משפחות.
לשובנו מצפות.
אך אני,
הייתי יתום.
הורי נטשו אותי כשהייתי בן כיום.
נזרק לפנינו רימון.
מבלי לחשוב המון.
זינקתי עליו,כי לא היה אכפת לי ללכת.
הזמן לפתע עצר מלכת.
הבנתי שלי אין משפחה אליה לחזור.
ואם לא אקפוץ על הרימון. איש לא יחזור.
נזכרתי אז באותו אגם, בפעם האחרונה.
לצל הזרדים החומים. והשמש הכתומה.
יותר מזה, אינני זוכר.
ועכשיו, אני במקום אחר.
רחוק מכולם.
מדאגות העולם.
אני עכשיו למעלה בשמים.
צופה בחברי ליחידה, מנצחים בקרב.
וחוזרים,
איש איש למשפחותיו.