תותחים שלי

תותחים שלי/יובל סיני
"תותחים שלי", ככה הוא תמיד היה אומר לנו. תמיד, כשהוא היה רוצה שנבוא, כשהוא היה גאה, ואפילו לפעמים כשהוא כעס הוא היה משתמש בזה.
איך אני תמיד נותן לו מכה קטנה בעורף, למרות שאני יודע שבעוד מספר שניות אני עומד לקבל מכות, אבל זה לא אכפת לי.
איך אנחנו תמיד תמיד צוחקים, אפילו כשהוא מנסה להיות הכי רציני בעולם, הוא יצליח להצחיק.
איך אני אוהב את החיוך שלו, חיוך של אח גדול כזה, כזה שאתה יודע שלא משנה מה קורה לך, לא משנה כמה אתה עצוב, תמיד החיוך הזה יעודד אותך, ויסחוף אותך בעוד חיוך.
איך אני אוהב את הפעולות שלו, אני לא באמת אהבתי צופים עד שרון התחיל להדריך אותנו, כי איתו זה אחר, הוא לא מתייחס אלינו כמו חניכים קטנים, אלא כמו חברים שלו… הכי אני אוהב, שגם כשמשעמם כיף… וגם כשלא הולך הוא תמיד ימצא דרך שבה נהנה… וכך הייתי מוצא את עצמי מוותר על חופשות ועל הכל רק לא להפסיד את הפעולה.
אני באמת אוהב בו הכל, הוא המדריך הכי טוב שהיה לי אי פעם.
אבל הכי אני אוהב, כשהוא מתחיל לדבר על הצבא, כשהוא מספר לנו סיפורים על הצבא אני מרותק, ובטח כשהוא מדבר איתנו על קורס הטיס שהוא ילך אליו, בהתלהבות גדולה כזאת, ועם ניצוץ בעיניים, ועם החיוך שלו, שאם הוא היה ראש ממשלה, עם חיוך כזה, מזמן היה מביא את השלום.
אני החלטתי, אני עומד להיות כמו רון, לא משנה מה… אני רוצה לשרת בחיל האוויר, בקורס טיס, "החיל הכי חשוב שיש", כמו שרון אומר, ואם לא.. אז.. אז… הכי הכי קרבי, כמו רון, כי ככה הוא אמר "הגנו על המדינה והיא תגן עליכם".
כשנגמרה השנה, סוף כיתה ו', במחנה, כשנפרדנו ממנו, כולם בכו. אני לא בכיתי.
"היי תותחים, מה אתם בוכים? כולה אני…", ככה הוא אמר, וכולם צחקו, יותר נכון "בחקו", שזה שילוב של בכי וצחוק… כן, זה רון, גם ברגעים העצובים הוא מצליח להצחיק.
אני לא בכיתי, אני רק הייתי עצוב, כי ידעתי שיהיו לנו מדריכים טובים, אבל לא טובים כמו רון, פשוט אין דבר כזה…
עברו להן שנתיים מהר, שנתיים שבכל הזדמנות שהייתה לנו היינו רצים להגיד לו שלום, שנתיים של כיף, אבל כיף אחר כזה… שונה… לא הכיף של רון…
הגיע סוף ח', עוד פעם מחנה, עוד פעם סיום המחנה, טקס הפרידה מהבוגרים השמיניסטים שמתגייסים לצבא.
רון כבר לא היה המדריך רק שלנו, הוא היה בוגר, בוגר של כל השבט, שמיניסט, מוקף בחברים וחברות שפשוט לא מפסיקים להראות לו את האהבה שלהם. ושוב, כולם בכו, כולם… כל מי שהכיר את רון, בעל החיוך הנצחי, היה עצוב והיה לו קשה מאוד.
אבל אני לא בכיתי, טוב אולי רק קצת… ממש חמש דמעות.. לא לא.. הגזמתי.. שתי דמעות, ידעתי שזה רון החזק והגדול, מה כבר יכול לקרות, אז יהיה לי קצת עצוב, וזה יעבור לי, וזה לא כאילו אני לא אראה אותו יותר.
נגמר הקיץ, אנחנו עלינו לט' והוא התגייס, ואנחנו נשארנו קצת עצובים, והוא היה חסר.
הגיע יום הזיכרון, והייתה פעולה עצובה, וטקס עצוב… וכשהוא הסתיים פתאום הבחנתי בדמות מוכרת, זה היה רון.
הלכתי בזהירות, לא הייתי בטוח אם זה הוא, לא רציתי לפתח לעצמי סתם תקוות, ואז ראיתי שכן, זה באמת רון!!!
הוא עמד שם, עם המדים המגוהצים של הצבא, עם הרובה הגדול, גבוה וחתיך, ועם החיוך הזה שלו והוא בדיוק דיבר עם מישהו.
רצתי אליו, התחבקתי איתו, החלפנו חוויות, הוא סיפר לי שהוא התגייס לקורס טיס, בחיל האוויר, כמו שהוא כל כך רצה, ושטוב לו, ושהוא עדיין בשלבים הראשונים, הם בינתיים רק מנווטים, עוד לא טסים.
סיפרתי לו שאני מדריך, ושהחלטתי שאני רוצה להיות כמוהו, להתגייס לחיל האוויר, והוא אמר לי שיש לי עוד זמן. חייכתי, הוא צחק, תוך כדי שדיברנו עוד המון חבר'ה סבבו סביבו, כי זה היה רון, והוא לא רק רון שלי.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים, היה שקט, ואז הוא נתן לי בוקס כזה בחזה ואמר: "יהיה טוב תותח", כך הוא אמר בביטחון שלו. ואני רק חייכתי בשקט, חיבקתי אותו ואמרתי לו בהצלחה.
התקדמתי לכיוון ביתי, שמעתי שירים עצובים, כיאה ליום הזיכרון, והמחשבות החלו צפות בראשי.
לא יהיה טוב… אני יודע שלא… לא… לא… הוא ימשיך בחיל האוויר ויקרה לו משהו בקורס… תזכור את התמונה הזאת בראשך, כי אולי היא תהיה הזיכרון האחרון שלך ממנו… מי יודע? אולי שנה הבאה הוא כבר יוקרא ברשימת הנופלים.
בכיתי כל הדרך, כל מה שלא הוצאתי בכל ימי הזיכרון ובכל הפרידות בחיי, הוצאתי באותו ערב.
הגעתי הביתה ונרגעו לי קצת המחשבות… "ממתי נהיית כזה פסימי?" שאלתי את עצמי… עצמי לא ענה, אבל לאט לאט המחשבות התנדפו מראשי.
אחרי כמה חודשים, התחילה התחממות עם עזה. פה רקטה, שם פיצוץ של מנהרה, פה רקטה, פה עוד רקטה.
וחוץ מהרקטות, החלה האינתיפאדה השלישית, אינתיפאדה נוראית שכללה ברובה מפגעים בודדים, שיצאו לכתוש אזרחים וחיילים עם סכיניהם הקרים.
רון היה אז בעת לימוד ניווט בבסיס חצרים, בשלב השני של הקורס.
זה היה יום שישי, לא… לא חורף, לא גשם… לא אווירה אפלולית ומדכאת… סתם עוד שישי שטוף שמש… הוא עמד בטרמפיאדה הסמוכה לבסיס, בתקווה למצוא איש נחמד שייקח אותו בדרכו לתל אביב.
כמה הוא חיכה לרגע הזה, 3 שבועות הוא לא היה בבית, בלי האוכל של אמא, השטויות עם אחיו, המתיקות של אחותו הקטנה, הדאחקות עם אביו, והיופי של חברתו, כמה הוא התגעגע לחברתו היפה.
לפתע פתאום, עצר נהג בצד הטרמפיאדה, ויצא מהאוטו.
רון חשב שהוא רוצה לבדוק מי צריך לכיוון שלו, אבל זה לא בדיוק מה שהיה צריך לבדוק. הוא שלף סכין מטבח ארוכה, ועוד לפני שרון הספיק לשחרר את נצרת רובהו, הוא דקר אותו 3 דקירות בצווארו ו-2 בבטנו.
רון התאבק איתו עד לאפיסת כוחותיו, על מנת לקחת לו את הסכין, כי זה היה רון, עד שהוא לא בטוח שכל חבריו בטוחים הוא לא יפסיק להילחם.
לפני שהמחבל הספיק לחזור למכוניתו ולברוח, הגיעו חבריו לקורס של רון, וירו במחבל צרורות של כדורים על מנת לוודא הריגה.
הם ניסו להנשים את רון, אך הוא כבר היה בעולם אחר, עולם שאולי הוא יותר טוב, עם פחות עצב.
הם חשבו שהם חזקים, עד שהם ראו את חברם שרוע על הרצפה מתבוסס בדמו לצד מפגע רצחני ושפל.
הם בכו, הם לא קיבלו את זה, הרי רון היה… רון, החזק, הבטוח, החייכן, התמים, הם לא האמינו.
הבשורה הגיעה לאמו של רון, וכך מהר מאוד כל שכונתינו ידעה על כך.
לא ארחיב על מה שקרה למשפחתו של רון, שחלק קטן מהרגשות הן סבל, צער, חוסר רצון לחיות, תסכול, כעס, זעם, עצבים, על המדינה… על הצבא… על הדת… על מה לא.
אותה משפחה מיוחדת ושמחה שהיו עם רון, היא לא חזרה להיות. היא עדיין הייתה משפחה, אולי גם מיוחדת, אבל לא שמחה, אם כי משפחה עצובה ובוכיה.
עברה שנה, והגיע יום הזיכרון, כל החבר'ה – חניכיו של רון ואני, ביחד עם משפחתו הגדולה, חבריו הרבים והטובים הגיעו לאזכרתו הראשונה, בבית הקברות הצבאי בקריית שאול.
הם עמדו שם כולם, הרב הצבאי של צה"ל בכבודו הגיע לשאת ברכה, והיה שם שקט, השקט הכי עצוב ששמעתי בחיים.
אנשים קראו הספדים יפים ונוראיים, ולמרות שלא הכנתי משהו, הרגשתי צורך לבקש מאמו של רון לומר משהו.
נעמדתי ליד קברו הקודר, וסיפרתי לאנשים הרבים שהתכנסו שם על רון, על איזה מן מדריך הוא היה, ועל איזה חבר, ועל האהבה הגדולה שתמיד הפיץ וקיבל מאיתנו.
שמעתי אותו אומר לי מהקבר "להתראות תותחים שלי, תיהנו כאן! תשמרו על המקום הזה".
והם בכו. כולם. גם אני. כולם בוכים כאן, במדינה היפה שלנו. בארץ הקודש הבטוחה, או שמע ארץ הדם והדמעות?
אין לי מה לומר, לא ארחיב יותר, אף אחד לא המשיך בחייו כרגיל בלי רון.
די לצער.
די למלחמות.
אנחנו הצופים שבאנו, לפניכם אנו בוכים היום…
לחיי הרוח הנושבת בנו, ונאמר שלום.