תשוקה (פרק 1) עם המון הבנה.

כשנולדתי חשבתי שכל החיים יהיו כאלו טובים אליי. כאלו שמחים. לא ידעתי דברים רעים כל חיי, עד שגדלתי והגיע לאט-אט יום הולדתי ה-14.

~שנות ה-60~
אי שם, ביום מקסים ושמשי נולדו חיי מחדש. לא הייתי עוד "הילדה המאושרת והחייכנית" הזאת. הייתי ההפך מזה. ממש ההפך מזה. כשאמא הודיעה לי שהיא ואבא מתגרשים התנפצו חיי למליוני רסיסים. לא רציתי לבכות, בכלל לא. ידעתי שאם אבכה זה רק יגרום לי לכאב ראש. ולא ליותר או פחות מזה. דווקא הלב שלי בכה. לא הראיתי את זה כי הייתי חזקה ונחושה. ובן רגע "הילדה המאושרת והחייכנית" נעלמה לעד. ועדיין לא חזרה ואולי לא תחזור, מי יודע, הגורל קבע והגורל החליט. ואז לא היה לי עוד בית. מקום לגור. היו לי שתי משפחות. שבאף אחת מהן לא מצאתי את הבית החם והאוהב שכל כך התגעגעתי אליו. מסיבה פשוטה מאד, בשתי המשפחות לא הייתה אהבה אחד לשני. כי תמיד אבא הזכיר עד כמה שאמא נוראית ושאמא הזכירה שאבא בוגד. ואני לא חשבתי ככה, כי ידעתי עמוק בלב שהוריי הכועסים בעצם אוהבים אחד את השניה, אבל מתביישים להראות זאת.
היום בבוקר למשל, הייתי אצל אבא. היה זה יום שטוף שמש וחוף הים התמלא בגלים יפהפיים ובשחפים יפהפיים גם כן. רציתי ללכת לשחות, ראיתי את נועה ורמי ויוסי ועמית צוחקים ונהנים בחוף הים ומחייכים מכל רגע של חייהם שבעוד כמה זמן יכולים להתנפץ כמו שלי קרה ביום כזה מקסים ושמשי. תת המודע שלי לא הרשה לי להצטרף אליהם. בגלל שהוא לא רצה. אני, נעמה ממש רציתי, אבל כנראה שבסיבוב הזה תת המודע שלי שלט על עצמי.
"נעמונת יש אוכל!", ברגע שאבא צעק לי את זה מלמטה, רצתי במדרגות הבית כמו כלב רעב ברחוב שמצא סוף סוף משהו באשפה. הייתי כל כך רעבה. אתמול לא אכלנו, לא היה לי תיאבון. אבא הכריח אותי לאכול, כי אני רזה מדי ומאד חיוורת. מלמלתי לעצמי שאני חיוורת בגלל שההורים שלי התגרשו ואני ממש עצובה. אבל החלטתי לא להגיד את זה בכל רם.