אתה אף פעם לא מחוץ לקרב

אותו ההר.
אני לא מתכוון לחפש תירוצים.
זה הגיע לי…
הכל.
ועשיתי את זה כדי להפוך למישהו אחר, רציתי שהכל יהיה אחרת…
אני שייך למקום שעתידו נגזל ממנו.
תמיד האמנתי במשפט – אם זה מדמם אתה יכול להרוג את זה.
אבל הדימום התפשט כמו הפחד בתוכי.
וכבר שנים זה ככה, המלחמה שגובה כל כך הרבה.
האבידות מסביבי רק עולות… ואני תוהה מתי תורי יגיע?
אני כל כך אבוד.
סערה מתחוללת בתוכנו.
שמעתי לוחמי צוות רבים מדברים על זה.
פחד.
דם.
הנעה.
רצון שאינו יודע מנוח לדחוף את עצמך חזק ורחוק יותר, הרבה יותר, ממה שמישהו סבור שניתן.
לדחוף את עצמנו בכוח לפינות הקרות והאפלות האלו.
שם חיים הדברים הכל כך רעים.
שם הדברים הכל כך רעים נלחמים.
רצינו את המלחמה הזו בעוצמת הקול הגבוהה ביותר, מלחמה רועשת.
המלחמה הרועשת, הקרה, האפלה ביותר מבין כל המלחמות.
והאמנתי שכל בעיה ניתנת לפיתרון באקדח.
העמדתי את פני הגיבור, אבל מתחת להמולה, אני רוצח…
עם אוקיינוסים של דם על ידיו.
והעמדתי פנים שהכל בסדר איתי, ששום דבר לא השתנה.
אבל מתחת למסיכה, אני מלאך המוות שמשתלט על המלחמה.
המוות לא נשמע כל כך רע, זה נראה שקט.
אבל לא יכולתי להסכים לעצמי להיכנע…
גברים אמיצים לחמו ומתו, ויצרו את המסורת המכובדת…
ואת המוניטין מעורר האימה שהוטל עלי לקיים.
אני מתתי על ההר ההוא.
אין ספק בלבי…
חלק ממני יישאר לנצח על ההר ההוא, מת…
כמו שהאחים שלי מתו.
אבל חלק ממני נשאר בחיים, בזכות האחים שלי.
בזכותם, אני עדיין חי.
ולא אשכח לעולם, שלא משנה כמה כואב לך, כמה חשוך מסביב או כמה רחוק אתה נופל…
אתה אף פעם לא מחוץ לקרב.

הם רצו למות למען ארצם, אני חייתי למענה…