גל
ה-14 לנובמבר 2012.
תאריך שאף פעם לא ימחק מזכרוני, כמו מנגנון אוטומטי שברגע שאני חושב שאני עומד לשכוח זה מקפיץ אותו בחזרה לתת המודע שלי.
תאריך שבכל פעם מציף את עיניי בדמעות וחונק אותי.
תמונות בלתי נשכחות.
רגעים, כאבים, דם, צרחות.
אני לא יכול לשכוח את התאריך הזה.
לא משנה מה קורה, לא משנה כמה חזק אקבל מכה בראשי.
התאריך הזה, חקוק על אבן בתוך מוחי.
בתאריך הזה הכל קרה.
אני זוכר איך הודיעו בחדשות, במשדר מיוחד בדיוק בשעה ארבע.
ובכותרות אדומות – צה״ל תקף ברצועת עזה.
המבצע החל עם חיסולו של המחבל אחמד ג׳ערבי.
באותו הרגע לא הייתי מודע בכלל לימים הבאים שהולכים לפקוד אותי.
באותה הנקודה לא היה לי מושג מה באמת הולך להיות בעוד פחות מחודש.
אני לא אשכח את הטלפון שקיבלתי חצי שעה בלבד לאחר השידור המיוחד.
אני חייל משוחרר מזה כשלושה חודשים.
אפילו לא תארתי לעצמי שאני אי פעם אחזור אל המדים הירוקים.
אבל זה קרה.
הטלפון הסביר הכל וביקש ממני להתייצב מיד למילואים.
אז חזרתי… סיירת גולני.
המדים הירוקים, הנעליים הגבוהות, הכומתה החומה חזרה אל הכותפת וגם הדרגות.
כשהשתחררתי הייתי בטוח שסיימתי, צה״ל מאחורי ואין סיכוי שאני חוזר אל השביזות הנוראה.
ואז מיד הקפיצו אותי, אל תוך המלחמה, באמצע עיצומה.
עמדנו בגבול, אפוד, נשק, רימונים וכל הוואסח הנחוץ.
מסתערים קדימה כאילו לא השארנו שום דבר מאחור.
באותם רגעים בהחלט לא ידעתי מה עומד לעבור עלי.
הייתי כל כך עסוק בין הפצצה אחת לשנייה.
בין לסחוב את אריק כי הוא נפצע.
תומר שוכב בין ההריסות.
״אש! אש!״ צעקות נשמעו מכל כיוון אפשרי.
וגל… גל בכלל כבר לא בהכרה.
אני זוכר את זה, זוכר את זה יותר מידי טוב.
תאריך שלא ימות ומהדהד בחשבותיי, לא משנה כמה אנסה להרוג אותו.
ואחרי שהכל נגמר, חזרתי הביתה.
אומנם שלם, אבל עם לב פצוע.
כי כל כך הרבה קרה בימים האחרונים שלא הייתי בטוח שהם אמיתיים, שהם באמת נכונים.
אז הרמתי טלפון…
אחות של אריק ענתה, אריק בלי רגל נשאר פצוע מלחמה.
ומיד התקשרתי לתומר, בטוח הוא יענה, יפריח את השממה ויאמת שהכל שטויות.
ושהימים האחרונים… כן הימים האחרונים היו אך ורק חלום בלהות.
אבל תומר לא ענה, רבקה אמו מיד מלמלה אל הקנה שתומר משותק ואינו יכול לדבר.
בלב שהופך אט אט לכבד מידי אני מבין שמשהו לא בסדר.
אז אני מיד מחייג לגל.
גל … הוא בטוח יגיד לי שהכל המצאה, עוד הנפצה של צה״ל כדי לעבוד על יוצאי המלחמה.
אבל גל… גל לא עונה.
אף אחד לא מרים את הטלפון מהצד שלו ועונה להרגיע את הצד שלי בשיחה.
כואב לי, החזה מתחיל ליפול ואני מרגיש איך האוויר מתנקז מריאותיי.
המשיבון עונה ומיד מעביר אותי לתא הקולי.
גל, גל לא ענה.
אני מחפש סיבה, גולש בכל רשת חברתית ידועה, מדפדף בין ערוצי החדשות המוכרים.
גל…
גל…
גל…
גל…
עד שפוסט אחד, באחת מהרשתות מיד מושך את תשומת ליבי.
בצער רב אנחנו מודיעים… על פטירתו של סמל ראשון במילואים.
תגובות (0)