המלכה אוליבר חלק 2 מתוך 2

אוליבר לא ידעה מה קרה. היא לא נפגעה. אבל… הבגדים שלה הוצפו בדם. מי שהיה אמור לירות בה…. ירו בו, הדם שלו ניתז למרחק ופגע באוליבר. קתרין קראה: "שומרים! שומרים! תאבטחו את המקום הזה, תמצאו את היורים!" אבל… אף אחד לא בא. "למי הם מחכים?!" צרחה קתרין. "את באמת חושבת שנירה כאן במישהו ולא נחשוב על ההשלכות?" שאל קול. כולם לא ידעו מאיפה הוא בא. אוליבר שאלה: "מריאן?" מריאן ומיי הופיעו משום מקום. "אנחנו נגבור עליכן בקלות. תביאו את לאקי וגם את ורוניקה!" אמרה רונה. שתי לוחמות התייצבו ותפסו את מריאן ומיי. מיי אמרה: "לא נכנעים בכזאת קלות. מי כמוך מבינה את זה, נכון קתרין?" מישהו ירה בלאקי, והפיל את ורוניקה. "אני לא אתן לאף אחד לתפוס את אחותי הגדולה, את החברה הכי טובה שלה, ואת החברה הכי טובה השנייה שלה אוליבר!" צעקה ליילה. זאת הייתה היא. מריאן אמרה: "ליילה, עכשיו אני פחות מתחרטת שהבאנו אותך." השומרים שהחזיקו את אוליבר הוציאו אזיקים ואזקו את אוליבר מאחורי הגב. הם הפילו אותה לרצפה, והיא לא הצליחה לקום. הם התקרבו אל השלישייה המצילה, אבל… מריאן חסמה אותם, מיי וליילה הוציאו את האזיקים מהידיים של אוליבר, ועזרו לה לקום. אוליבר השתמשה באזיקים, וקשרה את הידיים של שני אלו שתפסו אותה יחד. "את חתיכת…" אמר אחד מהם. מיי התגנבה מאחור ודפקה את הראש שלהם במתכת. "זה ירדים אותם לזמן מה." אמרה מיי. מריאן אמרה: "אוליבר, זה הזמן שלך ללכת ולהפיל את קתרין!" ברגע שאוליבר הסתכלה אל כס המלכות, אף אחד לא היה שם. "אוי, מריאן, ליילה, מיי, היא לא שם!" אמרה אוליבר. מיי הציעה: "למה שלא נתחלק? אני אחפש בחלק הצפוני של הארמון, מריאן תחפש בחלק המזרחי, את תחפשי בחלק הדרומי וליילה תחפש בחלק המערבי. נחפש את המלוכה המזויפת." כולן הסכימו פה אחד. אוליבר אמרה: "בהצלחה." כולן השיבו לה: "גם לך." הן יצאו כל אחת לדרכן.
-מיי-
מיי רצה במסדרון. היו שם תמונות על הקיר, רק של קתרין וגם רונה. היא המשיכה. עניין אותה, איך בכלל הם הצליחו להשתלט על הצבא המתקדם? זה לא היה אפשרי אילולא…. המלך אוליבר מת. מיי ראתה דלת ישנה, והמפתח לה היה על הרצפה. מפתח אפור וקטן. מיי הרימה את המפתח, פתחה את הדלת ונכנסה. היא סגרה אחריה את הדלת. היא לקחה פנס שהיה על ארגז כלשהו, והאירה את הדלת. היא ירדה בגרם המדרגות, השקט והחושך, האבק גרם ללב של מיי לרעוד מפחד. ואז היא החליקה על ספר. היה כתוב: "לורה". היא הרימה את הספר, וקראה. "לא עבר זמן. הצבא של קתרין ונורמן פלש אלינו. היינו מנצחים אם קתרין לא הייתה ממלכדת אותנו. אחד מהחיילים שלהם התחפש לשלנו ופוצץ את מחסן הנשק. אוליבר עצמו הלך להביא נשק, ומת בזמן הפיצוץ. היינו ללא נשק לזמן מה. רציתי לקרוא לנסיכה שלנו אוליביה, אבל… אני רוצה שאוליבר יהיה כאן לצידי תמיד, ולכן לבתנו אקרא אוליבר אוליביה קינג." כאן נפסקה הכתיבה. היו עוד המון דפים לבנים, שאף אחד לא כתב עליהם. הדלת של המחסן נפתחה, מישהו נכנס. "איפה הפנס שהיה פה?" אמר קול. מישהו ירד במדרגות, וקראו: "שומרים!!!"
-ליילה-
ליילה לא ידעה לאן ללכת. היא הגיעה לחדר עם כמה דלתות. היא לא ידעה לאיזה חדר להיכנס, כי אולי מצפים לה עם מלכודת באחד מהם. "על החיים ועל המוות…" היא לחשה. היא פתחה דלת אחת. "זה חדר אקווריום?" היא שאלה את עצמה. היא נכנסה, וסגרה אחריה את הדלת. היא הביטה בדגים. הם היו בקירות הזכוכית שהכילו מים, וכמובן- את הדגים. היא ממש התהפנטה כשהסתכלה על הדגים הצבעוניים. אחרי כמה דקות, היא שמעה קול מהפנט, שהורה לה: "תישני… תישני שינה טובה שלא תתעוררי ממנה…." היא אמרה: "כן, אדוני." היא שכבה על הרצפה ועצמה את עינייה. במהירות היא נפלה לתרדמת עמוקה.
-מריאן-
היא הגיעה לחדר הבריכה. הוא היה גדול, המים היו עמוקים. הדרך היחידה לחצות את החדר ולהגיע לדלת שבצד השני הייתה לשחות. ארון המצופים [גלגלי הצלה, מצופים, כאלו] היא נעול. מריאן נשמה עמוק, וקפצה למים. היא התחילה לשחות. כשהגיעה כבר לחצי הבריכה משהו מוזר קרה למים. הם התחילו לבעבע, הבועות רק גדלו וגדלו. הן כבר עברו את ראשה של מריאן, הם הציפו אותה. מריאן צרחה לעזרה אבל אף אחד לא שמע אותה. היא נסחפה לתוך הבריכה. כשהבועות נפסקו, היא נעלמה מהמים.
-אוליבר-
אוליבר המשיכה בדרכה. היא הגיעה לחדר כלשהו. היא יכלה לעלות או לרדת. היא החליטה לרדת. היא רצה במורד המדרגות. אחר כך, כשהגיע למטה, הכל היה עזוב ובודד. גל מים ענק החליט להגיע מהמנהרה התת קרקעית הזאת, ועמד לשטוף משם את אוליבר. אוליבר החזיקה חזק במעקה המדרגות, המים עמדו לסחוף אותה אבל היא החזיקה חזק. היא פקחה עיניים מתחת למים, וראתה… מריאן נסחפה עם המים! היא תפסה את מריאן חסרת ההכרה, וכשהמים כבר התנקזו לחור ענק ברצפה, היא הניחה את מריאן על הרצפה. היא החלה להוציא את המים מהגוף של מריאן, מריאן התחילה להשתעל, ואז פקחה עיניים לאט לאט. היא אמרה: "תודה, אוליבר…" "מה קרה לך?!" שאלה אוליבר בדאגה, מריאן ענתה: "ניסיתי למצוא את קתרין, א-אבל.. נסחפתי למקום כלשהו ומאז… אני… אני…" אוליבר שאלה: "את מה?" היא ענתה: "אני מרגישה ישנונית…." הדמעות עלו לעיניים של אוליבר. היא יודעת שאם מריאן תלך לישון, היא תמות. אוליבר בכתה, היא אמרה בקול בוכה: "לא! מריאן, תילחמי בזה! תילחמי! אל תמותי! בבקשה!" "תודה, אוליבר…" אמרה מריאן. היא עצמה את עיניה, ולא פקחה אותן. "מריאן! מריאן, את שומעת אותי? מריאן! מריאן!!!" צעקה אוליבר. מריאן נהייתה קרה. אוליבר חיבקה את מריאן. היא בכתה. אחת החברות הטובות שלה… כרגע מתה. אוליבר עזבה את מריאן, ואמרה: "אני עוד אחזור אלייך." היא עלתה. הפעם, היא הלכה בדרך השנייה. שם עמדו קתרין ורונה. פתאום, משום מקום הופיעו ליילה ומיי. "אוליבר?" שאלה מיי. אוליבר שאלה: "מיי?" הן התחבקו. מיי שאלה: "איפה מריאן?" אוליבר ענתה: "היא.. היא…. היא…" היא גמגמה. הדמעות עמדו לצאת מהעיניים שלה. "את לא חייבת להסביר לי עכשיו." אמרה מיי. קתרין אמרה: "תוותרו בנות! זה יכול להמשיך להיות סיוט רע עבורכן אם לא תרימו ידיים!" אוליבר אמרה: "ולוותר על החיים שלי?! את נוראית, קתרין, ואני לא אתן לך להמשיך להתאכזר אל כל בני הממלכה ככה! את תוותרי או שתלכי בדרך שלי!" רונה אמרה: "תעצרו רגע. מיי, את לא שייכת למעמד הנמוך הזה של אוליבר. המעמד שהיא שייכת אליו עכשיו. תצטרפי אלינו!" אוליבר חיבקה את מיי, היא אמרה: "אל תעזבי!" מיי לחשה לה: "אל תדאגי. יש לי תוכנית." מיי התנתקה מאוליבר, היא אמרה: "אני מסכימה. ויש לי רעיון. תשלחו את אוליבר לכלא. ליומיים הבאים." קתרין אמרה: "סבבה. אה, רגע, שכחתי שליילה עדיין מהופנטת. ליילה, תלחצי על הכפתור שישלח את אוליבר לכלא." ליילה לחצה על הכפתור. אוליבר נבלעה באדמה. תוך שתי דקות, דרך מנהרת אוויר, אוליבר נחתה על אדמה קשה. "אייי…." היא אמרה. איזה נער עזר לה לקום. הוא שאל: "את בסדר?" היא הנהנה. היא הביטה סביב. "מה? זה הכלא?" היא שאלה. הוא ענה: "זה רק תא בכלא. תיהני כשהוא ריק ככה, מכמות האנשים שהיא עוצרת הוא לא יהיה ריק הרבה." היה שם כיסא ושולחן רעועים, ומיטה אחת שיוצאת מהקיר. "למה אתה הגעת לכאן?" שאלה אוליבר. הוא ענה: "קתרין שאבה מהמשפחה שלי את כל הכסף, וכשהגיע הזמן לשלם מסים.. נשלחנו לכלא כי הייבול שלנו נפגע, ולא הייתה פרנסה." הוא הביט בה, החיוך שלו היה מקסים. הוא שאל: "ולמה את כאן?" "זה סיפור ארוך." היא אמרה. הם שאלו באותו זמן: "אז איך קוראים לך?" הם הסמיקו קצת. הם ענו באותו זמן: "רויאל." "אוליבר." הם הסמיקו יותר. הוא שאל: "אוליבר? כלומר, הנסיכה אוליבר?" היא ענתה: "כ-כן… לצערי…." "אני מופתע שקתרין לא הרגה אותך.." אמר רויאל. היא שאלה: "אתה מאמין לזה בכזאת קלות?" הוא הנהן. הוא אמר: "ההורים שלי ישבו בכלא לפני זמן מה, הם הופללו. המערכת משפט שוחדה. אבא שלך הגיע לכלא בטעות. לא זיהו אותו, מפני שהוא היה חבול בפניו. לא האמינו לו, ועל כך שילמו כולם- בגלל שלא עזרו לו לצאת, הוא נרצח." אוליבר נשמה עמוק. "כיבוי אורות, חלאות!" קרא קול מבעד לדלת. האור בחדר נכבה. "את יכולה לישון שם על המיטה." אמר רויאל. אוליבר שאלה: "ומה איתך?" הוא אמר: "אל תדאגי לי, תלכי לישון."
-כעבור יום-
רויאל העיר את אוליבר. הוא אמר: "אוליבר, המלכה קתרין קוראת לך." הוציאו אותה מהדלת. אוליבר הובלה כצאן אל חדר המלוכה. מיי וליילה עמדו מאחורי קתרין ורונה. הן עמדו ב'מרפסת' שעליה עמדו הכיסאות של המלוכה. קתרין אמרה: "אוליבר, הנה בא יומך האחרון. יש לך משהו להגיד?" אוליבר חייכה אל מיי. היא אמרה: "כן. כדאי שתיזהרי." קתרין שאלה: "להיזהר ממה?" ואז, היא ורונה נפלו מהמרפסת הזאת. רונה החזיקה עדיין בעמודים כלשהם כדי לא ליפול, אבל קתרין נפלה כל הדרך למטה. אוליבר הוציאה כלי נשק חבויים, רצה אל קתרין, דרכה על בטנה וקירבה את החרבות לפנים של קתרין. היא יכלה להרוג את קתרין בתנועה אחת, אבל…. "זאת לא הדרך." אמרה אוליבר. רונה נפלה למטה ונחתה על הרגליים, כמו שצריך. רונה עמד לתת מכה לאוליבר, אבל אוליבר תפסה אותה. אוליבר אמרה: "זאת לא הדרך. נסיכה אמיתית לא תהרוג." היא הפילה את רונה על הרצפה. רונה הביטה באוליבר במבט מפוחד. אוליבר הוציאה את הכתר מראשה הבלונדיני של רונה. יהלום האור, שמוכיח אם מי שלובש אותו הוא בן מלוכה אמיתי, היה בראש הכתר. כשאוליבר לבשה אותו… הוא התחיל לזהור. היא צעקה: "לא קוראים לי ליין מורלין! קוראים לי אוליבר אוליביה קינג, ואני זאת ששולטת בממלכת האור!" כתר המלכות שהיה שייך לאמא של אוליבר, עף מראשה של קתרין ואוליבר החזיקה אותו. שדה מגן לבן הקיף את אוליבר, האור קרן ממנה והציף את כל הממלכה. השומרים ששירתו את קתרין חזרו לשרת את המלוכה האמיתית- את אוליבר. אוליבר פקדה: "יהלום האור, היהלום שבכתר, קח את קתרין ורונה לכלא!" רונה וקתרין נעלמו. אוליבר פקדה שוב: "יהלום האור, היהלום שבכתר, תוציא את רויאל מהכלא!" רויאל הופיע פתאום ליד אוליבר. הוא אמר: "תודה אוליבר!" ליילה, שעדיין הייתה מהופנטת, המוזיקה שהייתה כלואה בראשה נשברה, והיא איבדה את ההכרה מסחרחורת. ואז האור פסק. "אני הולכת למצוא דרך להציל את מריאן." אמרה אוליבר בלחש. היא עצמה עיניים, ואז יהלום הבריאות התכלכל הופיע בידה. היא רצה לאותו חדר בו מתה מריאן. מריאן עוד שכבה על הרצפה, עדיין ספוגה במים, קרה מתמיד. אוליבר הניחה את היהלום על הבטן של מריאן, והיהלום- זהר באורו התכלכל ונעלם. חום גופה של מריאן חזר, הלב שלה פעם, היא הייתה ישנה. "המלכה אוליבר! המלכה אוליבר!" שמעה אוליבר את המשרתות. היא אמרה: "אל תדברו איתי על החזרה. קחו את מריאן ואת ליילה שהתעלפה בחדר המלוכה, שימו אותן במרפאה המלכותית ותנו לה את הטיפול הטוב ביותר." אוליבר הלכה לחדר השינה הגדול, שכנראה מאותו רגע, היה החדר שלה. היא ראתה בארון אחד את השמלות שלה, חלקן היו של אמה. מתחת לשמלות שלה, היה פתק. היה כתוב עליו: "לבתי הקטנה." אוליבר ניגבה את הדמעה שעלתה לעין, והלכה לחדר המלוכה. רויאל עמד שם. הוא חייך. ואז אמר: "אבל… אוליבר, אין לי בית. מה אעשה? ההורים שלי מתו בכלא." אוליבר העלתה רעיון: "תגור כאן!"
-כעבור כמה שנים-
אוליבר ורויאל, כולם [חוץ מליילה] כבר בני 26+. אוליבר יצאה אל העם. "עם יקר! עברו כמה שנים מאז שהבסנו את קתרין! אני לא אשכח את הימים שגרתי אצל משפחת מורלין, זכרונם לברכה! בואו נחלוק כדקת דומיה לזכרונם!" היא אמרה. רויאל עלה אליה, ואמר: "רגע! אני צריך לעשות משהו לפני שזה יתחיל. אוליבר, אנחנו אולי צעירים, אבל אני רוצה להגיד לך משהו." הוא כרע ברך, החזיק קופסא קטנה אדומה בצורת לב, ושאל: "אוליבר אוליביה קינג, התתחתני איתי?" הוא פתח את הקופסא. טבעת יהלום [יהלום אמיתי] הייתה שם. אוליבר אמרה: "כן… כן אני כן!" הם התנשקו אל מול העם.
-וכעבור עוד כמה שנים-
לאוליבר ורויאל נולדו 5 בנות ושני בנים.
כתר,
קריסטל,
לין,
הילה,
טורי [על שם האמא המאמצת]
והבנים-
ברני [על שם האבא המאמץ]
ומלך.
כולם חיו באושר ואושר.
ולעולם, לא ישכחו בממלכת האור את סיפורה של אוליבר, הנסיכה האמיצה מכולם.