הפעם הראשונה שנשברתי

ivroy 26/12/2014 687 צפיות תגובה אחת

אני אפילו לא רוצה להיזכר . אבל קשה שלא לזכור . ברגע שהוא נכנס לי לחיים ,
היה לו קשה לצאת. ברגע שהוא נכנס לי לחיים , התחלנו התחלה בלי סוף . ברגע שפגשתי אותו לראשונה , שוב לא הייתי אני הרגילה . זה קרה לפני שנתיים , אבל נראה כאילו קרה אתמול . בכל חיי חוויתי הרבה משברים , ונשארתי חזקה , אדישה . אמא שלי התאבדה ואבא שלי בכלא , אח שלי מת כשהיה בן שנתיים – ואחותי הגדולה ברחה עם ערס אחד לפני שנה .
ואני נשארתי לבד , יתומה . אבל חזקה . חזקה מדי . שמרתי בלב , עיניים קפואות ולבנות , פנים חיוורות וקשוחות . ניסיתי להישאר מה שהייתי , אבל השתנתי . נעשיתי קפואה .
ואז גילו שיש לי סרטן . ולא בכיתי , נשארתי אדישה . כבר חוויתי הפתעות בחיים , כבר חוויתי דברים גרועים מזה . כבר ידעתי שאין לי עוד טעם לחיות , ידעתי שטוב לי למות . אבל לא ספרתי . עברתי לבית החולים , לעשות בדיקות , ניתוחים . עברתי לגור עם עוד ילד בן שבע בחדר . בהתחלה חשבתי שיהיה לי נורא , כי ילד קטן – זו אחת הצרות הגדולות בעולם . אבל הילד היה מספר לי על סיפורים דמיוניים , מעודד אותי , שר על הבוקר שירים של ילדים , מצייר על דפים שהאחיות מביאות לו . בלעדיו היה לי קשה . הוא עשה לי טוב , הראה לי שיש עוד תקווה . אבל העיניים שלי נשארו אותן העיניים , והפנים חסרות החיוך נותרו אותו הדבר .
ונשארתי אדישה לניתוחים . נשארתי אותו הדבר , כי אף אחד עדיין לא אצליח להגיע אל הלב האמיתי שלי . יום אחד קמתי ואורי ( הילד שגר איתי בחדר ) לא היה לידי . שאלתי את האחיות איפה הוא , והן אמרו שהוא עובר כרגע ניתוח . עדיין לא נבהלתי ולא נדלקה אצלי בראש נורת אזהרה . נשארתי אדישה . אורי לא חזר גם לא יומיים לאחר מכן . ואז הבנתי שקרה משהו .
שאלתי את הרופא שלי מה קרה , והוא ענה שמצבו של אורי קשה . מאד . ולא נבהלתי מאד , כי ידעתי שאורי מספיק חזק בשביל לעבור את זה . סמכתי עליו . כעבור שבוע אורי חזר , ואני שמחתי . ושוב , הכול חזר להיות כפי שהיה . ולא אורי ולא אני הזכרנו את מה שקרה .
וכבר לא התייחסתי לזה שמצבו של אורי הולך ומדרדר . עד שיום אחד , אורי התעלף באמצע שדברנו . מהר לקחו את אורי לחדר ניתוח , ואמרו שאקווה לטוב . וקיוויתי , אבל זה לא עזר . ולמרות שידעתי מה יקרה , לא רציתי לחשוב על זה , לא רציתי כלום חוץ משאורי יחזור .
אבל הוא לא יצא מחדר הניתוח , ולא חזר לחדר . לבסוף שאלתי את האחיות איפה הוא, והן , ללא רחמים , ענו שבשמיים . וזה , זה מה ששבר אותי . יותר מהכול . ובפעם הראשונה , על פניי עלה חיוך עצוב אך לא חיוור , ועיני הקפואות נתמלאו דמעות לחות .
וזה , זה מה ששבר אותי .


תגובות (1)

זה היה קטע טוב. היו פה פרטים לא רלוונטיים כמו למשל הניתוח הראשון של אורי. הרי ידוע שחולי סרטן עוברים ניתוחים, היה אפשר גם לדלג על זה. אבל! מצד שני, הפרט הזה הוא גם התקף לב קטן בשבילי. חשבתי שהוא ימות, ואז אמרת שהוא לא מת, התמלאתי תקווה ואז בום! הרגת אותו בכל מקרה. זה כמו להגיד היכון הכן בננה ורק אז היכון הכן צא. כל כך הרבה מתח, צפייה וחשש. את כותבת מקסים

26/12/2014 12:58
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך