תולעת סיפורים... ;)
את הסיפר הזה כתבתי עם א.מ.ש (המדהימה והמוכשרת!!). בלעדיה שום דבר לא היה קורה... :)

ירייה

את הסיפר הזה כתבתי עם א.מ.ש (המדהימה והמוכשרת!!). בלעדיה שום דבר לא היה קורה... :)

רצתי במורד כשהרובה על גבי שני חברי לצדי. היינו צריכים ללכת למרכז הפיקוד. זה אולי נשמע פשוט, אבל לא כשמרכז הפיקוד הוא בעצם של האויב. ועוד אויב שיצר מלחמת עולם.
שלושתנו לבשו מדים ירוקים כהים. כאלה שיסתירו אותנו בעת בצורך. כולנו קיווינו שלא יהיה צורך.
"נו, מתי מגיעים?" נועם, הנער שרץ מימיני, שאל. הוא כל הזמן מקטר. אני בכלל לא מבין למה הוא התגייס. הוא פשוט תמיד מקטר.
"אני לא יודע. תפסיק כבר לשאול," סיננתי בחוסר סבלנות. לפתע הירידה הסתיימה בבת-אחת, ואני הייתי צריך לעצור. אני ונועם עצרנו, אבל הנער שמשמאלי, טל, נתקל באבן ונפל.
"אתה בסדר? שאלתי אותו בצפייה לתשובת 'כן' עייפה, אך זאת לא באה.
"טל?" שאלתי. הוא לא ענה. עיניו היו עצומות והוא נח על הקרקע.
"מה קרה לו?" נועם שאל. העפתי בו מבט מודאג
"אני לא יודע.." הנדתי בראשי בעצב. לפתע קולות פיצוץ גדולים נשמעו מאחורינו.
הם גילו אותנו.
"תיזהר!" צעקתי אל נועם ונשכבתי את האדמה, אך פתאום שמעתי השתנקות מכיוונו והוא נפל על הקרקע כמו בובת סמרטוטים.
"נועם!" צעקתי בבהלה. עיניו היו חלולות וחסרות חיים. גופו היה רפוי ועל גבו גיליתי חור גדול ואדום.
"הנה! יש שם חייל!" קול גברי וצמא לדם צעק לכיווני. "אל תתנו לו לברוח!"
התרוממתי במהרה. לא היה זמן לדאוג להם, הייתי חייב להימלט.
יריות נורו לכיווני ללא הפסקה.
"אני חייב להסתלק מכאן," לחשתי לעצמי והתחלתי לרוץ במורד גבעה גדולה, כשכדור פספס את פניי במרחק כמה מטרים.
לפתע שמעתי קול שקט של שירה. שירה של נערה, שקולה היה נעים ורך.
הבטתי אל כיוון הקול. לא היה שם דבר.
התחלתי לרוץ בעקבות הצלילים, למרות שידעתי שאני חייב להמשיך, שאני חייב להיכנס לשם. אך ידעתי שהייתי גם חייב להיות דרוך כל הזמן, אחרת חיי הסתיימו.
הלכתי מספר שניות, ואז נגלה בפניי מערה קטנה ואפלולית.
מכאן בטח הגיעו הקולות! היא בטח מסתתרת שם!
או שהיא תקועה? או שזו מלכודת?
"תמצאו את הנער הזה!" קולות נשמעו מאחוריי. לבי דפק בפראות. "אני רוצה למצוא את הילד הזה! חי או מת!"
בלי לחשוב יותר מידי רצתי אל תוך המערה הקטנה -בתור מקום מסתור מאולתר.
המערה הייתה גדולה יותר ממה שהיא נראית מבחוץ. המקום היה חשוך וקר כקרח, אך גדול מאוד.
המשכתי ללכת וככל שהתקדמתי הרגשתי חום קל עוטף את גופי, והבחנתי באור קל ההולך וגדל.
המשכתי ללכת לכיוון החום. גופי עדיין היה דרוך לקרב, אך המשכתי ללכת.
ראיתי את הנערה. היא לבשה מכנסי ג'ינס כחולים מלוכלכים מאבק וחולצה לבנה. שיערה בצבע חום-דבש נפל על כתפה כצמה גדולה. היא ישבה על סלע ושיחקה עם סכין. מה נערה תעשה עם סכין?
כששמעה את קול צעדיי היא השתתקה והרימה אליי את מבטה.
"מי אתה?" היא שאלה בקול מהוסס ומאיים מעט.
"אני דור," עניתי לה. היא נעה מעט אחורנית כשאימה צרופה נגלית בפניה. "ומי את?" שאלתי.
"שמי קים. והתכוונתי לאם אתה חייל או לא, יהודי או גרמני."
"אה." אמרתי. היססתי אם להגיד לה שאני חייל יהודי. אני לא מתעסק עם בחורות, ובטח שלא עם בחורות שיש להן סכין.
"אל תדאג, אני לא אדקור אותך." היא חייכה והתיישבתי לידה. הסרתי מגופי בעדינות את הנשק הכבד והנחתי אותו קרוב לגופי, בעמדת מוצא.
קולות צעדים נשמעו בקרבתנו. הנערה בלעה השתנקות ועמדה לצרוח בפחד, אך כיסיתי את פיה והחזקתי אותה קרוב אל גופי.
"אל. תזוזי. ואל. תשמיעי. קול." חרקתי את המילים בשקט. היא לא נרגעה.
"אולי הוא בחוץ." קול מהוסס בעל מבטא גרמני נשמע בחוץ. "אנחנו חייבים למצוא אותו! אבל…" מעכשיו כבר לא יכולתי לשמוע אותו. הוא לא דיבר.
לאחר כמה דקות, אשר נדמו לנצח ארוך ומייגע, קולות צעדים מרוחקים נשמעו ונתנו לי לנשום לרווחה.
עזבתי בעדינות את פיה ואת גופה. היא הסתכלה עליי בפחד.
"אלה חיילים." עניתי לה. ידעתי מה היא רוצה לשאול ע"פ עיניה המפוחדות. "הם אחריי. הם רוצים להרוג אותי. אנחנו חייבים להסתלק מכאן!"
ציפיתי ממנה להירתע ואפילו להסגיר אותי, אבל היא הנהנה להסכמה וקמה ברעד קל מהסלע שבו ישבנו.
"אני יודעת איך נצא מכאן." על עיניה נגלה נחישות חפוזה. הנהנתי והובלתי אחריה.
יצאנו בשקט מוחלט מהמערה החשוכה. ציפינו באימה לחיילים שיתקפו אותנו, אך במקום היה ריק לחלוטין – בצורה מחשידה.
הרוח הכתה בפנינו כשיצאנו מן המנהרה. כמו מקודם, המקום היה ריק לגמרי. אך לא ייחסתי לכך חשיבות כלשהי.
היא חייכה ועמדה מולי. הבטתי בה בהבעת תודה.
נשמתי לרווחה. "תודה לך. עכשיו אנחנו חייבים לצאת מכאן ולהסתתר."
משום מקום נשמעו יריות מחרישות אוזניים. "תיזהרי!" צעקתי לה. התכופפתי והנחתי את ידיי על ראשי.
אבל לפתע חיוכה נמחה. לפתע היריות סביב נפסקו, ושמעתי כמו ממרחק מישהו שקורא "אוי, נראה לי שפגענו בה."
היא נשכה את שפתה, ככל הנראה מכאב, ונפלה אחורנית.
בלי לחשוב רכנתי אליה ותפסתי אותה. כתם אדום החל מתפשט על חולצתה.
בלי לחשוב הרמתי אותה וברחתי משם כל עוד רוחי בי. רצתי מעט לאט יותר עקב משקלה, אבל הספקתי לצאת מטווח ראייתם.
"איפה הוא?" שמעתי מרחוק צעקות. לא עצרתי, ורצתי עד שראיתי בקתת עץ קטנה.
נכנסנו לבקתה. צעדים נשמעו חולפים ליד הדלת, אבל איש אינו נכנס. הנחתי אותה על הרצפה המאובקת בעדינות והתיישבתי על ברכיי לידה והחזקתי את ידיה. עמדנו שם בשקט, כשהרחשים הסתיימו וקים החלה לייבב בשקט.
"דור," היא גנחה. חיפשתי סביבי דבר מה שיעזור לה בכל צורה-שהיא.
לפתע הדלת נפתחה. הושטתי את ידי אל גבי, שם אמור היה להיות הרובה, אבל אז נזכרתי שהשארתי אותו במערה.
"מי זה?" קראתי, קצת מבוהל. מי שפתח את הדלת התקרב ואני ראיתי שזה המפקד שלי.
"מה אתה עושה כאן?!" שאלתי נדהם. הוא כיחכך בגרונו. הוא תמיד כזה רשמי.
"ראיתי את טל ונועם. הלכתי אחרי החיילים, וראיתי שנכנסתם למערה. לא רציתי להסתכן ולהתערב, אם זה לא הכרחי. הם לא נכנסו לשם. ואז הם המשיכו לרוץ ואני רצתי אחריהם. ראיתי שהם חולפים על פני הבקתה, אבל ידעתי שתיכנס לשם. היו על האדמה טיפות דם. מזלך שהם לא ראו את זה." הוא הסביר באריכות. הנהנתי.
"והנה ערכת עזרה ראשונה, שתעזור לה." הוא הוסיף והצביע על קים. הנהנתי והתחלתי במהירות לטפל בה. כעבור מספר שניות נראה היה שהיא מתחילה להתאושש כשהתחבושות מכסות את בטנה.
"תודה," היא מלמלה והתיישבה. חייכתי אליה חזרה וחיבקתי אותה בעדינות. המפקד נאנח בדרמטיות ואני הזעפתי את פני, בעוד קים צוחקת.
"טוב לראות שהתאוששת." המפקד אמר בטון חסר רגשות. קים חייכה.
הוא הרים אותה ואני בדקתי שאין איש מחוץ לבקתה. הנהנתי אל עבר המפקד, וחזרנו שלושתנו אל הבסיס כשקים מחזיקה בכתפי ואני מחזיק אותה בעדינות.
"אבל אל תשכח יותר את הרובה שלך. זה עוד יעלה לך בחייך." המפקד אמר לי בעוד התקדמנו באטיות לכיוון הבסיס.
הנהנתי והשפלתי את פניי. קים רק צחקה בקול חלש.
"מה דעתך שבתור עונש… אהמ… ריתוק? כן, ריתוק. שבעה ימים. ואתה גם מנקה." הוא הוסיף. פתאום נזכרתי בכל "החוויות הקשות" שסיפרו לי החיילים האחרים על ניקיון הבסיס בתור עונש.
"מה?! אבל זה לא הוגן!" צעקתי עליו. המפקד צחק והמשכנו ללכת עד שחזרנו לבסיס.


תגובות (6)

ממש יפה.
אני אהבתי.

22/02/2014 09:29

אהבתי! D:
אתן השתמשתן בשמות של ילדים מהכיתה שלי XD
נועם זה ילד אחד שמעצבן אותי וקים זו ילדה נחמדה 3:
אתן מכירות אותם? O:

22/02/2014 09:33

אוי זה ממש יפה ^_^
אהבתי מאוד את הסיפור והכתיבה שלו :>
הוא גם מעלה שאלות בזמן קריאה, כמו למה היא היתה במערה? מי היא? וכו'….

22/02/2014 09:46

זה מאוד מסקרן ויפה…. ♥
ממש אהבתי!

22/02/2014 10:06

זה ממש יפה!!!
^-^

22/02/2014 10:33

תודה רבה! (לסול: לא.. אנחנו לא מכירות את הילדים בכיתה שלך.. סתם שמות..)
אבל צריך גם להודות לא.מ.ש, היא כתבה איתי את הסיפור הזה! :)

22/02/2014 12:23
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך