על האנושות לשים קץ למלחמה, או שהמלחמה תשים קץ לאנושות

"המפקד, המפקד!" הוא צרח בקולי – קולות "הכנס אותי!".הדלת נפתחה בפתאומיות, והוא נפל פנימה. השומרים הסתכלו לבחוץ וגילו את היצורים הנוראיים מכול רצים לעברם. אבל את זה לא ראה האיש, הרי הוא רץ ככל שיכלו רגליו לנשוא אותו. לבסוף, הוא והמפקד מצאו אחד את השני ונפגשו. ברגע שהמפקד ראה אותו, פניו כבו. "מה קרה?!" שאל בתקיפות, המתאימה לו רק ברגעיו הקשים ביותר."הם…הם הגיעו משום מקום…זה היה מארב…כולנו הופתענו…ואז הם…הם תפסו…הם תפסו את כל הצוות ו… נשארתי אני, רק אני…" אמר בצער, בעודו עדיין מתנשף מריצתו הארוכה."אני יודע שלא רצית להגיע לכך, אבל אין ברירה. כולם כבר מתו, והיא היחידה שיכולה להביס אותם. אתה חייב לשלוח את המתלמדת!"

אני שם, אני צריכה להיזהר, הם יתקפו אותי, אני צריכה להיות מוכנה, ואני מוכנה, במשך כל חיי. עוד עשר שניות אוכל לצאת. ואני יודעת מה אני צריכה לעשות. למרות שאיבדתי את הרשימה שהביא לי המפקד,אני זוכרת אותה בעל- פה:
א. את הולכת לתקוף אותם מבפנים. תכנסי לתוכם בתחפושת, תגלי מידע ולבסוף, למרות שאני יודע שיהיה לך קשה, תהרגי אותם, ללא רחמים!
ב. את צריכה ללמוד מה הכוחות והיכולות שלהם, כדי שתוכלי להתנהל טוב יותר. תלמדי על כל מפלצת, אחת אחת, כאילו חייך תלויים בזה- מה שבעצם נכון.
ג. יביאו לך אספקה ונשק, אך היא תיגמר מהר, כי אין מספיק משאבים כדי לתת לך יותר. את צריכה לאלתר במהלך המשימה, כמו להפוך פריטים נפוצים באזור לכלי נשק.
אבל אני לא מתכוונת לעשות כך. סוף סוף אני חופשיה. חופשיה מהדאגות, חופשיה מהפחדים, חופשיה מהמלחמה העקובה מדם. ואני לא מתכוונת לוותר על כך! מישהו שאל אותי אם אני רוצה להפוך לכלי משחק ותו לא בשביל שאר האנשים? אני לא עומדת להיות רוצחת, נקודה! הם באמת החליקו על הראש, אם הם שולחים צמחונית כמוני לעשות את העבודה השחורה! אני כמעט ולא שמה לב, בזמן שאני רצה ובורחת, שקועה במחשבות אלו, לטרול התגנב מאחורי. הוא מרים את חרבו ובדקה התשעים אני שמה לב אליו ומשתטחת על הרצפה. הוא מגלה שמזימתו לא הצליחה, ועובר לשלב הבא. הוא רץ בשיא כוחו לעברי, מתנפל עלי ונוגח בכתפי הימנית, בשימוש בקרניו הדולות והמזוויעות, המלוכלכות בצבע אדום שאני לא מזהה, אבל אני מקווה שזה לא מה שאני חושבת שזה… אני מנסה להתחמק אבל אני לא מספיק מהירה, ובשנייה שלאחר מכן כאב מקפיא תוקף באזור זרועי. הוא פגע בי… אבל אחת מקרנו בטעות נשארת בגופי, באזור שפצע אותי. דם כחול מתחיל לזרום מאזור ראשו,איפה שהייתה הקרן, ונראה כאילו הוא עומד להתעלף. להפתעתי, הוא מצליח להרים אלי לעברי את ראשו ואני מגלה שהוא מחייך."אולי ניצחת אותי, אבל את נידונה למוות. סופך וסופם של כל בני האנוש המתועבים מגיע! ואני מקווה שתשרדי מספיק זמן כדי לחזות בזה…" אמר, לאחר מכן הוא נופל על הרצפה, ואני יודעת שהוא כבר מת. אני רועדת, אבל לא מהקור המקפיא ששורר באזור. אלא בגלל זה שרצחתי מישהו בפעם הראשונה, ואני בהחלט מקווה שבפעם האחרונה, ובגלל שהקורבן שלי אמר שסופו של האנושות קרב…אני מדליקה מדורה, ובפעם הראשונה אני רואה את הפצע הגדול שחטפתי בכתפי בזמן הקרב. אני מרגישה מטופשת. איך שכחתי! איך שכחתי שבקרנם של טרולים מצוי רעל. עכשיו אני מבינה למה המפלצת ההיא חייכה. אני באמת עומדת למות. בקרוב, בקרוב מאוד…