DRIVE

"זה האופנוע שלך, אח."
יד מחוספסת קרבה אל המתכת המבריקה בכסף ובאדום – מלאכת מחשבת של הנדסה אנושית. זי עצם עיניים, שומר בליבו את הזעזוע של המגע עם המתכת הקרה. אז חיוך עלה בו. הוא חש rush של התלהבות, כמו רעש מתגבר של גיטרות חשמליות.
"גנוב" אמר סי במול. הפנים שלו היו כל כך קשוחות מאחורי הזיפים והמעיל המבריק, אבל בכל זאת, שביב של חיוך… "ישר מהמפעל של YAMAHA ."
באם! זי נדלק כמו מכת ברק, דחף את סי במול הצידה וקפץ על האופנוע. הוא זרק קללות לאוויר כמו סיר לחץ שבלי התראה הסירו לו את המכסה. קללות – שאני עצמי אסמיק להעלות אותן בכתב, וגם ככה לא ניתן היה לשמוע כלום. כלום חוץ מ – "ווואאאןןן ווואאאןןן" כשזי גרם למנוע לצרוח שלוש פעמים ואז השתגר הלאה כמו שמשתחרר קפיץ.
המנהיג, סי במול, נשען אחורה על רגל אחת, הידיים שלו פרושות לצדדים, כמו פסל קרח שעומד להיסדק בכל רגע. הוא לא זז מהרגע בו זי דחף אותו. הוא היה אדם מפחיד, סי במול. היו לו שרירים שקורצו מהשילוש הקדוש של עוצמה, גמישות וחכמה בזמן מעשה. אבל הייתה זו הקיצוניות שלו שגרמה לכולם לקפוץ אחריו. כל דבר בו הכיל את הקיצוניות הזו: מן הקצוות של השיער ועד לחשמל הסטטי בקצה כל תנועה מוגזמת.
"ווווווווווווההההההוווווווווו !!!!!!!!!!!" הוא צרח וזינק על האופנוע.
הצרחות של כל האחרים הציפו את החלל של החניון, וכשהאוויר התמלא ב- "ווואןןןן ווואןןןן" של האופנועים המתניעים, עברו בו גלים שעיוותו את המרחב כמו אמבטיית גלים. גלים בהפרעה של שפיץ. מתגברת על כולם, אבל, הייתה הצרחה של סי במול: "גו טוקיו!".
"קמיקאזה!" הם ענו.
וזו הייתה קריאת הפתיחה למה שהיה הפרץ הכי גדול של אדרנלין שהעיר טוקיו עילית ידעה מעולם. פאק, זה היה להק של אופנועים שהרעיד את הרחובות. חבורה מפוארת. הכבישים היו שבילים קטנים ומתפתלים באוויר. תהום אחת מתחתיהם נצנצו האורות של העיר הישנה. הם נשמו על העור החשוף את הקור המקפיא של הלילה. וווואןןןןן !!
המכוניות שעטו לשוליים כדי לתת למקצוענים לעבור. חלק מהנהגים במכוניות נבהלו כל כך שהתנגשו במעקה הבטיחות וחלקם אפילו פרצו אותו ונפלו אל תוך החופש המחריד שאוויר חופשי הוא. החוגגים צרחו בהתלהבות. צומת אחת אחריזה הם פנו לשדרה ראשית: ברמזור אור אדום, משאית הפוכה על הצד, כמה הולכי רגל רצים לתפוס מחסה בתוך הבניין המואר והבזק יעף של עשרות אופנועים צורחים בכל צבע מבריקים על פני הצומת כמו משיכות של מכחול פנאטי. בשלב ההוא סי במול כבר עמד על האופנוע, מסתובב כך שפניו פונים אחורה אל קהל העוקבים ומנופף בידיו במשהו מבזיק. ניצוצות עפו לאוויר מהדבר הזה, ובדיוק כשהתברר שזה זיקוק וסי במול עומד לשגר אותו, האופנוע שלו נתקע בפינה של גדר ושניהם נזרקו לאוויר, מסתחררים בפרעות. שמעו צרחה של הנאה מגיעה ממנו, כשהוא מתברבר באוויר אל עבר מה שנראה כמו מוות בטוח, ואז מייצב את הסחרור של התנועה, צולל אל עבר האופנוע באלגנטיות של ציפור, תופס את האופנוע ומייצב אותו, נוחת על מעקה הבטיחות, ממש ממש על הקצה של הכול, נוסע עליו כמה מטרים, ואז כאילו נשאב הצידה ונופל אל תוך הלילה.
באותו זמן, בין גורדי השחקים שלצידי השדרה, הזיקוקים התפוצצו על הקומות העליונות של הבניינים, האור כל כך חזק שהוא מנפץ את כל הזכוכיות ומוריד למטה גשם של זכוכית. האופנועים הגבירו מהירות. מן הרווח שבין הבניינים נשקף התהום שמתחתיהם. תקועים באוויר, במפלסים שונים, היו רחבות מוארות בהם צעירים רוקדים ומתנשקים, או גני זן ירוקים, בהם יפנים קטנים עשו מדיטציה על שפת אגם קטנטן או מזרקה.
מפלס אחד מתחתיהם, וקצת הצידה, היה כביש שירות תלוי באוויר. על הכביש הזה נסע סי במול, והשאגות של האופנוע שלו משכו את כל האופנועים האחרים למטה. הם חתכו דרך הגינות התלויות, מבריחים מורי זן חביבים הצידה, ואז מתרסקים על המעקה ומשייטים באוויר פרק זמן של שתי שניות, כמה עשרות מטרים הצידה ולמטה, ונוחתים על כביש השירות בחריקות גלגלים שהעיפו אבני חצץ קטנות מטה אל עבר התהום, אל עבר אורות העיר התחתית.
הם התחילו לאבד אנשים בכביש הספירלי שירד למטה. זו הייתה פשוט ספירלה קטנה שחיברה בין המפלס שהיו בו למפלס שהיה שבע מאות מטר מטה. כשנסעו, השוליים של הכביש הבהבו בכל מיני חיצים מטמטמים וזה הטריף לאנשים מסוימים את המוח וגרם להם לנסוע מהר מספיק בשביל לאבד שליטה ולעוף החוצה. וככה אחד אחרי השני הם התרסקו על המעקה ואז התנופפו באוויר, חופשיים כמו חסידות בהולנד. ובכל זאת, היה זה מחזה מטמטם. עוד ועוד אופנועים, ועוד ועוד סיבובים. למטה, למטה, וזה לא נגמר.
הם התחברו לאוטוסטראדה שלקחה לכיוון הים. מדי המהירות עלו ועלו, כמו לב שפועם בטירוף הולך וגובר וכל פעימה חזקה והיסטרית מהקודמת. כל כך מהר, שהמכוניות המבולבלות נראו להם נייחות בדיוק כמו התמרורים. ואז סי במול צעק: "צד שני!". עשה סלטה ודילג מהנתיב בכיוון הנכון לנתיב בכיוון ההפוך. מה שגרם להרס טוטאלי. זו הייתה מהירות גבוהה מדיי לנסוע בה נגד כיוון התנועה. המכוניות התנגשו באופנועים בפיצוצים שנראו ממרחק כמו שרשרת נרות שנדלקת. כמו חנוכייה מוזרה מאוד.
החבורה הייתה הולכת ופוחתת מרגע רגע. היה זה ברגע ההוא שסי במול ראה את האופנוע של זי נצמד לצידו. הם היו ממש קרובים וכל אחד התחרש מהמנוע של השני. זה לא היה מקום למילים. סי במול שלח יד והניח אותה על השכם של זי, ואז משאית באה מולם ושניהם התנתקו, כל אחד מחליק מצד אחר שלה. כשראו אחד את השני שוב, סי במול אותת לזי, וסטה אל דרך צידית. זי מיד אחריו, ועוקבים אחריהם הצטרפו כל הנותרים מהחבורה המפוארת.
הם פרצו מחסום והגיחו אל גשר ריק, ללא תאורה, שעלה וטיפס עד לגובה של מטוס מעל מפרץ טוקיו. בתוך הכפפות, הידיים שלהם דיממו רק בגלל הרטט. אבל אף אחד לא שם לב לזה, וגם לא ישים לב. זו הייתה מהירות שהיא הרבה מעבר למה שכלי רכב צריך להגיע, ומה שהחזיק אותם לא היה הגלגלים, וגם לא המנוע, שמן הסתם כבר מזמן היה מיותר, אלא רק הכוח הבלתי אפשרי של שיכרון חי ובועט שהיה יותר חזק מהחיים עצמם ויותר מהיר מפצצה אטומית.
הם הסתדרו בשורה, משווים מהירות, ואז נעמדו על האופנועים שלהם כמו שסי במול עמד קודם, מביטים אחורה, מחזיקים ידיים, ולנגד עיניהם – המסלול – נתיב אלוהי של יופי ושל הרס. זה היה הוד ונוראות ואופוריה טראנסצנדנטאלית ובזה הרגע, באמצעות הידיים, הוויה משותפת עברה בכולם יחד בדיוק ברגע שנדמה שהאופנועים הגיעו לגבול העליון של המהירות, שבו הם נשמטים מתחת לרגליים. הבזק אחד אחר כך, הם הבחינו שהגשר כבר מזמן נשמט מהם, והקצה הלא גמור שלו מתרחק מהם בשמיים, גוש חיוור של אפלה מעט יותר בהירה שנמוג במהרה והותיר רק את הקדרות של שמיים זרועי כוכבים.
תחת המראות הללו, תחת החיים הללו, הם צללו לאבדון בנשירה הכי מפוארת אי פעם.