סיפור חסר פואנטה שנכתב מתוך שיעמום

זואי ישבה בחדרה, קירותיו לבנים מלבד קיר אחד שצבוע בורוד חיוור, היא רצתה להישכב על מיטתה העף הלבנה בעל המצעים הוורודים אבל היו עליה כשערים בגדים שלא היה לה כוח לסדר, היא בההתה בקיר הוורוד, מהמחשב מתנגן שיר שהכירה בחוג הריקוד שלה והיא אמורה לחבר לו ריקוד משלה, אבל לא עלתה אף תנועה אחת בראשה,
"אולי אני ינסה לכתוב משהו לאתר? אולי זה יתן לי קצת השראה?" היא חשבה בראשה, היא היתיישבה והחלה להקליד אבל ראשה היה ריק לגמרי, היא דחפה את הבגדים ונכשבה על המיטה מיואשת, לאחר כמה דקות ששכבה ובההתה בחולצתה שמתרוממת ויורדת בכל פעם שנשמה היא הבינה שהדבר לא יוביל לשום מקום, היא הסתכלה על ערמת הבגדים, לאחר מכן היא הסתכלה על כיסא המחשב הלבן שהכרית הורודה נחה עליו, היא קמה מהמיטה והיתיישבה שוב על הכיסא,
"וואו אני באמת חסרת חיים" היא חשבה בראשה בצחקוק קטן, היא בההתה בקובץ הוורד הריק, היא התלבטה מה לכתוב, אם עוד פעם לכתוב נאום מרגש או שוב ושוב את סיפור חיה של הדמות האהובה עליה? או שכדאי לעבור שוב על המונולוג שאביה הבטיח שאם תכתוב באנגלית תקינה ומקצועית ישלח לחברת הקומיקסים האהובה עליה, אבל אחרי שניי שיעורי אנגלית ביום אחד היא לא רצתה לכתוב יותר אנגלית בחיים. כך עברו עוד עשר דקות שבהן חשבה מחשבות מוזרות ובההתה בדף לבן, היא שיחקה בשיערה השטני שהוחלק יום לפני בפן לכבוד חג פורים, השיר נוגן שוב ושוב ושוב ברקע ולא נמאס, המילים הזכירו לה סיפור אהבה שמעולם לא נכתב, על בחורה שמפחדת לאהוב שנית ועל ידידה שמתחנן שתנסה זאת שנית, למרות שליבה נשבר לרסיסים כמה פעמים, הסיפור לא הזכיר לה דבר מחיה אך היא בכל זאת אהבה אותו מאוד.
קול טיפת מים דיגיטלי נשמע מהרמקולים, זה היה התראת ה"סקייפ" שלה, ההודעה הייתה מחבר שלה עדן,
"היי" הוא כתב,
"היי" היא ענתה, חיוך קטן עלה על שפתיה הדקות "מה שלומך?" היא המשיכה לכתוב,
"בסדר… בערך" הוא ענה, "ואת?" הוא הוסיף,
"בסדר, מה עושה?" היא שאלה,
"יושב מול המחשב עם כאבים, ואת?" הוא כתב, חיוכה ירד מפניה,
"שומעת מוזיקה ומנסה לכתוב משהו, אבל אין לי רעיון אז אני כותבת על מה שאני עושה ברגע זה, יותר נכון עשיתי לפני חמש דקות" היא ענתה, מיד לאחר מכן שלחה עוד הודעה "אתה תבוא מחר נכון?"
"כן, אבל גם זה יכאב" הוא ענה במהירות,
"יהיה בסדר" היא ענתה ונשמה עמוק, כבר יותר מידי זמן שהוא במצב הזה, היא דאגה מאוד, כך המשיכה השיחה, כל בערך דקה נשלחה הודעה, שיחה שקטה מאוד התנהלה ביין השניים, דמעה קטנה נפלה מעינה מידי פעם והתנפצה על הזכוכית שעל שולחן העץ הלבן, היא כל כך ריחמה עליו אבל הרגישה שהיא לא יכולה לעשות דבר בעיניין מלבד להמשיך לדבר איתו ולנסות לעודד ללא הצלחה, לאחר כרבע שעה כתבה זואי,
"אני חייבת ללכת לאכול"
"בסדר, ביי, נתראה מחר" הוא כתב והוסיף אייקון של לב, היא חייכה וסגרה את השיחה.
אמא של זואי נכנסה לחדר,
"זואי אבא יקח אותך ברביעי בבוקר לעשות בדיקת דם, בסדר?" היא אמרה למרות שלא בדיוק ציפתה לתשובה,
"איך בדיקת דם? אבל מה עם הרכיבה?" היא שאלה,
"אין רכיבה! תלכי לחווה שבוע הבא לא קרה כלום" היא ענתה במהירות,
"מה אין?! אני בחיים לא אתקדם ככה!" התעצבנה זואי,
"מה קרה? זה רק שבוע אחד" ענתה אמא בהפתעה,,
"ושבוע לפני, ושבוע שלפניו, ושבועיים לפני!" היא התעצבנה, דמעות נוצרו בעייניה החומות ללא שליטתה, אמה יצאה מהחדר,
"מה קרה שם?" היא שמעה את אביה קורא מהסלון וטרקה את הדלת.