קט סטיוונס בחולצה ורודה

לפני יומיים נסעתי, בשעות הצהריים, ברכבת הקלה.

גם זה "נס" שקרה רק בזכות חברתי.
כשהרכבת הקלה התחילה לפעול בירושלים, חברתי גררה אותי ממש בכוח, פיזית,
לדוכן של הנפקת כרטיסים שניקרה בדרכינו
ובו-במקום דאגה להנפיק עבורי כרטיס רב-קו.
וכך קרה שאני נהנית משרותי הרכבת הקלה בירושלים.
וזה דווקא די נחמד לי.

אז לפני יומיים נסעתי ברכבת הקלה, בשעות הצהריים החמות מאוד.
הייתי אמורה להגיע לפגישה במרכז כלל.
הקרון לא היה עמוס במיוחד ואני ישבתי וחשבתי לעצמי מחשבות תועות.

באחת התחנות הוא עלה לקרון.
מין הומלס די צעיר.
כובע צמר משוך על ערימת תלתלים שחורה.
זקן קצת פרוע.
רזה, אבל לא שדוף.
חולצת "פולו" וורודה ומאוד מאוד עדכנית.
ג'ינס שחור או כחול כהה ,קצת מהוה אבל לא ממש סמרטוטי.
נעלי ספורט ששרוכיהן פרומים.
הליכה מדשדשת.

הלך בדשדוש במעבר של הקרון
מושיט יד וממלמל משהו לא ברור בכלל,
בכוונה מאוד ברורה…
נדבה.

הוא עלה לקרון מאחורי, כך שהבחנתי בו רק כשעבר ממש לידי.
הייתי מופתעת
והתיק שלי היה סגור, כמובן,
ועד שהתעשתי הוא כבר המשיך לדשדש בהמשך מעבר-הקרון.
עקבתי אחריו בעיניי.
ראיתי שאיזה בחור צעיר שעלה בשריקה עליזה לקרון, נתן לו מטבע.
רוב האנשים התעלמו ממנו.
והוא גם לא ממש "דרש" התייחסות.
רק דשדש במורד הקרון
והושיט יד.

ואני בקדחתנות,
הוצאתי מהר מתיקי כסף.
ובעיניי ממשיכה לעקוב אחר החולצה הוורודה שלו.
הקרון ארוך והוא הולך ומתרחק.
קיוויתי שאולי ישוב במעלה הקרון שוב לכיוון שלי,
אבל היה לי די ברור שיגיע עד לקצה הקרון המרוחק ממני ושם ירד
ויעלם.
כדרכם של קט-סטיוונסים שלעיתים מופיעים על הדרך ויש לאספם בזריזות, אחרת ייעלמו.

וזה היה מאוד מותח.
עוקבת אחריו בעיניי.
בתחנה של "הטורים" חששתי שהנה הוא יורד מהקרון וכבר התכוונתי לזנק אחריו.
ולעיתים הנוסעים האחרים הסתירו אותו מעיניי ואז גיליתי שחולצתו הוורודה משתקפת בתיקרת הקרון וכך אני יכולה להמשיך לעקוב אחריו.
השבח לגרמנים שבנו קרון-רכבת עם תיקרה מבריקה שכזו.
כפרת עוונות על אותם קרונות שהם בנו עבור אבותינו פעם, ושלא ניחנו בתקרה מבריקה שכזו.

וקט כבר ממש רחוק ממני.
הגיע אל קצהו המרוחק של קרון הרכבת.
והנה תחנת שוק-מחנה-יהודה.
ברור שכאן ירד.
ואכן, דלתות הקרון נפתחות והוא פוסע החוצה מהקרון.
אל רחוב יפו המואר והלוהט.
אז גם אני קמה בחיפזון ממושבי ויורדת גם כן.
וצועדת מהר מהר בעיקבותיו.
שלא יעלם לי.

הוא פוסע לכיוון איזו סימטה לפני השוק.
ואני ממהרת, כמעט רצה, בעיקבותיו.
עם הכסף טמון בידי.
אני כבר ממש לידו,
אבל הוא לא מבחין בי ופניו קדימה.
אז אני נוגעת בכתפו.
בריפרוף.
וחושבת על פרפר.
הוא מסתובב אלי.
מופתע.

ערימת תלתלים כהה מתחת לכובע צמר שמשוך על ראשו.
וזקן פרוע.
עיניים חומות.
חמות.
טובות.
פנים די בהירות.
לא רוסי.
ישראלי.
אשכנזי.
די צעיר.
אולי שלושים.
אולי קצת יותר או קצת פחות.
אחר.
כל-כך אחר.
קט סטיוונס.

טומנת את הכסף בתוך כף-ידו.
בלי לאמר לו כלום.
ויש לו מין חיוך קטן.
והוא אומר תודה-רבה.
תודה-רבה זו לא שפה של רחוב.
זה לא "תודה" וזה לא "כפרה" .
תודה-רבה זו לא שפה של רחוב.
זה שפה של ספר.

ואני מחייכת
ומסתובבת
ובורחת.

רוח שטות ,
רוח פחדנות,
נושאת אותי משם מהר מהר.
ולא מסתובבת לאחור.

טיפשה שכמותי.