oliv
זה אולי הטקסט הראשון באתר שאני מרגישה שאפשר קצת להכיר אותי ממנו. נעים להכיר.

רגע של מצוקה

oliv 01/03/2017 602 צפיות 6 תגובות
זה אולי הטקסט הראשון באתר שאני מרגישה שאפשר קצת להכיר אותי ממנו. נעים להכיר.

כשאתה נותן לאדם אחר הרגשה שאתה מודע, אתה בעצם נותן לו את ההרגשה שאתה קצת אלוהי. ככל שאתה יותר מודע, הוא יותר מכבד אותך או לחילופין מרגיש מאויים ממך. ככל שאתה נראה יותר תוהה ועינייך הופכות לעיניי איילה או עגל, אתה דומה יותר לבעל חיים, בעל פחות מודעות, ואתה משיג את האפשרות שאנשים יסתכלו עלייך כאל תופעה, חלק מהטבע ולא ינסו לשפוט את טיבך. או בנוסף, ירגישו שהם יכולים לרמות אותך בצורה זו או אחרת, לטובתך, כי אתה אולי סוג של נחות מהם או קצת באחריותם.
כשאני מראה לאדם מולי שאני מודעת, אני מודעת לאופי דבריי ולעובדה שהם גורמים לו אי נוחות, אני מציירת את עצמי בצורה שטנית, שכן איזה מן שטן יגרום לאדם אחר להגיש רגשות כאלה במודעות. הם לא חושבים לרגע שבחרתי לציין את שעל לבי, לרוב, מתוך ההבנה שככל שאהיה פחות צבועה בשבילם, פחות מנומסת, ואעביר את האופי האמיתי של הדברים שלי כפי שהם מתבטאים בראשי ובמחשבותיי, ככה אני יותר פתוחה איתם, מכבדת אותם, ואני והם, כבר פחות לבד, כי יש עוד אישיות אחת בחדר, והיא אני.
אני לא מרגישה כאילו אני חייבת למישהו משהו בכלל. אני לא מרגישה מחוייבת לגרום למישהו אחר להרגיש נוח, או נעים. מה זה נוח ונעים בשבילי? מה זה עצב? מה זה חוסר נוחות? מה זה כעס? מה זו אהבה? האם כל הרגשות בעולם, מתחלקים לטוב ורע, כמו במוחות הילדותיים? לא. הם כולם רגשות, והם כולם טובים ותורמים, כפי שהסרט "הקול בראש" ניסה להעביר לנו פעם. יש דברים שמחוייבים לגרום לי להרגיש נעים. יש מאוורר, יש ספה, יש כורסא, יש לי מיטה. ויש דברים שלא מחוייבים לזה, כמו לימודים, כמו חוקים, כמו דברים בעליי משמעות אמיתית בחיים שלנו, דברים שמשנים כל כך שהם לא יכולים להתחייב לשמש אך ורק לרגשות אותם בן אדם מעדיף להרגיש.
אני לא חושבת שאנשים אמורים להתחייב לגרום לאף אחד להרגיש טוב. טוב, זה גם מונח כללי מדי. אני לא חושבת שאנשים אמורים להתחייב לגרום לאנשים להרגיש נעים, נגדיר את זה ככה. אני חושבת שהדברים הלא נעימים בחיים שחנו, הרגעים האלה, שלימדו אותנו או אמרו לנו משהו, הם רגע חשוב לא פחות מהרגעים הנעימים. הם גם הרגעים שנותנים משמעות וחשיבות לרגעים הנעימים. ואנשים, לא אמורים לשמש לאף אחת מן המטרות האלה, לא מטרות של נוחות. אנשים הם הדבר היחידי בעולם, שעוזר לך לא להרגיש לבד.
יש המון דברים שאנשים עושים כדי להרגיש נעים, בעבר הייתי בורחת לשירותים כדי להרגיש נעים לפעמים. לא נעים לי לסדר את החדר ובטווח הקצר גם לא נעים לי להתכונן למבחנים או לפעול על פי עמות מוסר מסויימות. אבל אין המון דברים שמונעים ממך להרגיש לבד, ואין הרבה דברים שנותנים לך משמעות ומוטיבציה להגיע אל הרגעים הנעימים והלא נעימים האלה. מה שמפעיל אותנו, הוא פנימי, והוא מעצב את פסי הרכבת עליהם אנחנו נוסעים, ובלי ההרגשה החיונית הזו, אנחנו אבודים בעצם. כי כשאני בדיכאון, אני לא אקום אל הספגטי של אמא, אני לא אקום אל השיעורים ואני לא אקום אל אותם הדברים שגורמים לי להרגיש גם נעים וגם לא נעים בחיים שלי. אני פשוט אשכב על המיטה, ואמנע. אני גם אמנע מללכת לשירותים. אני אמנע מלהשתין במיטה. אני אמנע מהמודעות שלי. אני פשוט אמנע, ולמעשה אני אפילו עשויה להמנע מללכת לישון, למרות שרוב הזמן אני אשמח מאוד להעביר בשינה.
ככה זה המצב כשמשהו מקולקל, וככה המצב לא אמור להיות. משהו באהבת החיים שלי, באהבה בדרך, נפגע. אני מרגישה לפעמים כמו פעילה פוליטית שגילתה שכל האג'נדה שלה הייתה שקרית. היא מגיעה לאותן הפגנות אבל עומדת שם בלי לזוז. היא כבר לא רואה לנכון לקפוץ, לצעוק ולהיות פעילה יותר. היא באה מתוך הרגל, אבל אין לה שום דבר לעשות שם, היא נמנעת. וככה אני מרגישה, כאילו החיים זו הפגנה שאני באה אליה מתוך הרגל, ואינני מאמינה בדרך הזו יותר, בדרך שנקראת "לחיות". וזה לא משנה אם אני אכתוב על זה מאמר, כי הכל יהיה בתוך המסגרת הצבועה, המעוותת שאני שונאת שנקראת חיים, ואני אוותר על זה בשמחה, זה לא יתן לי משמעות באמת. הכל אבוד.
אני רוצה לדבר על משהו אחר רגע עכשיו, וזה בעצם טוב ורע באנשים. אנשים היום יורדים על ארצות הברית שמוכנה לשקול עידן חדש, עידן שבו היא יוצרת שיתוף פעולה עם הרוסים, הסינים, עם האוייב, על מנת להפיל אוייבים משותפים גדולים יותר כמו ארגוני טרור. זה מובין לשאלה האם צריך לעזור לארגון טרור רק כדי להפיל ארגון טרור אחר. הרי, איך אתה באמת יכול לעזור למישהו שאתה לא מאמין במטרות שלו, רק כדי שהמטרות שבהן אתה כן מאמין יצאו לפועל. יש בזה משהו צבוע, אתה חושב. אבל אז אני חושבת על אמא שלי. אמא שלי, היא אולי לא כל הזמן אדם טוב. היא גם לא כל הזמן אדם טוב אליי. אני יוצאת משיחות איתה לפעמים בכעס מזוויע, וחושבת שאני לא רוצה בשום פנים ואופן אדם שמסוגל לדברים כאלה בחיים שלי, בדיוק כפי שארצות הברית לא רוצה אולי שום קשרים שיקשרו אותה לארגוני טרור למשל. ארצות הברית רוצה להתקיים בנפרדות מוחלטת כדי שיום אחד ויצליחו להפיל את הארגונים האלה, היא לא תגלה שהיא נקשרה אליהם יותר מדי בכדי כבר להשאיר אותם מנגד שמשהו גדול כמו מה שהיא מגדירה כ-אסון יקרה. אבל בכל זאת, אני יכולה להנות מאמא שלי. אמא שלי יכולה לתת לי כל כך הרבה דברים, היא יכולה לעשות לי ולכל כך הרבה אנשים כל כך הרבה טוב. אני ארוויח אותה בחיים שלי, כמו שאני מרוויחה ברגעים מסויימים, ואהיה האדם השמח והשליו בעולם, בדיוק כמו שאני ברגעים המסויימים ההם. האם לא עדיף לי לדעת ליפול על הצדדים החיוביים שלה, להוציא ממנה את הטוב ביותר, במקום להתנהג בצורה עצמית כה חסרת פשרות? הרי, אם אמשיך להיות אני, אני אמשיך להתקל בצדדים המכוערים האלה שלה. אני יכולה להחליק את המילים שלי, אני יכולה להתץחשב ברגשות שלה, אני יכולה לשקר לה שקרים לבנים ולשים לב שהדברים שלי יצאו בדיוק באותה נימה שתגרום לה להרגיש נעים או בנוח או לפחות לא תטריד אותה, למרות שזו לגמרי לא הנימה שעוברת בראש שלי, וזה לא מה שאספר לעצמי, וכשאלך לישון בלילה ואשמע את הקול הקטן האבוד הזה קורא לי ומדבר אתי על הסכינים שננעצים בו ומה שבאמת מכאיב, הדיבורים שלה מהיום שעבר ירגישו כמו ליטוף שכמעט נוגע, נוגע לפרקים אולי, ולא באמת כמו קרבה. לא קרבה מהסוג של לעמוד ערום מול מישהו ולהרגיש את החום והאהבה שלו, וגם לא מהסוג של יד שמלטפת ובאמת מפיגה את הכאב. כי אני אדע שאת הקול הזה היא לא שמעה, ואני אדע שהסימפתיה שהיא מרגישה היא כלפי יצור שגם אני מרגישה סימפתיה אליו, אבל יצור זה הוא חיקוי מעוצב ומעוות של הזהות שלי, אבל הוא לא מי שאני באמת, באמת.
אני מניחה שרוב הזמן אני מתמודדת עם חיקויים שלי גם. זה פשוט נוח יותר, ואני ממשיכה לעשות את זה עד לרגעים בהם אני עוצרת ומתפוגגת. אני מתפוגגת כאילו לא הייתי, ולפתע נמצאת בתוך קירות חדר דמיוני ששייכים רק לי ולקול הפנימי שלי, זה שאני לא יוצרת, לא חושבת עליו, הוא נמצא שם והוא אומר לי דברים, הוא חורך את הבשר שלי ולרגע אחד הוא נותן לי להתקרב ולהתקיים לתוך מי שאני באמת ולהיות אחד שוב. אני מביטה על הגוף שלי בחשש, אבל לא בצורה לא מקבלת, כי אני יודעת שאם זו אני, אני יכולה לאהוב את זה, אני מסוגלת, בדיוק כמו אם זה היה מישהו אחר. אני יכולה לקבל דברים ומחשבות שהן מחוץ לנורמות, מחוץ לגדר המותר. אני כמו החרדי השמרני ביותר הזה, שמסוגל להבין שזה בסדר לאהוב בנים, גם אם הוא לא אוהב, זה בסדר באמת, למרות שנראה לו שזה לא מה שהאלוהים או החברה בדיוק חושבת. גם אם זה מה שאנשים סבורים שיהרוס את העולם, אנשים שהוא סומך עליהם, אוהב, אנשים שהוא התלמיד שלהם והוא בטוח שיש צדק אין סופי בדבריהם כי תמיד יהיו להם אין סוף תשובות לענות לו -אבל בכל זאת הוא יודע שלא משנה מה הם אומרים ולא משנה מה יקרה, בן אדם שמרגיש רגשות מסויימים לבנים, הוא בסדר… הוא בסדר, כי אין בזה שום דבר נבזי, אין בזה שום דבר שחייב בפועל לפגוע במישהו אחר, הוא לא בחר את זה, זו לא יכולה להיות טומאה, זו פשוט עוד תכונה שיש לו, בדיוק כמו עוד תכונה בדיוק שיש למישהו אחר.
מאותם המקומות בדיוק, נשאלות כמה שאלות. ללא אני, ללא עצמי, ללא קבלה, ללא אחדות, אני רק עוד פחית ממוחזרת בעולם הזה. משהו שעבר זמנו ותוקפו מלהתקיים. אני מסוגלת לקבל את עצמי, כן. ומה עם אלימות ורוע שאפגין כלפי מישהו אחר? האם זה אנושי גם כן? האם זה נמצא בי? כי אם כן, אז אולי אני משקרת בנוגע לזה, כי אני לא מרגישה שזה נמצא שם. ומה עם אנשים אחרים, מה עם האלימות שלהם? האם אמצא אנשים ללא אלימות? האם אמצא אנשים טובים שלעולם לא ינצלו אדם אחר? ומה אם הניצול הזה הוא לא במודע? מה אם הם כמו נמר שתוקף אדם, שאינו מסוגל להבין מה הוא עושה? ומה אם הם כן? והאם זה אמור לשנות משהו בעיניי? כי נמר אלטף, בטח. אבל אם הוא הרג את חברה שלי? ואם יש לו פוטנציאל כזה? ואם ארגון טרור חושב שהוא מביא טוב לעולם? ואם חבריו חונכו בצורה כזו? ומה אם אתאהב באחד, והוא יצא לרצוח אנשים מדי לילה? ומצד שני, גם אם נמר רצח אדם, אני לא בעד עונש מוות ולהרגו! אולי ההשוואה בין בעלי חיים לאנשים היא ילדותית…
אבל כשאני מסתכלת על אמא שלי, אני לא מרגישה כאילו היא כן.


תגובות (6)

מעניין.
קצת הלכתי לאיבוד, אבל נהניתי בכל זאת.

01/03/2017 20:47

    הא תודה רבה

    02/03/2017 13:37

נהניתי מכל שנייה של זה ואני מרגישה שזה שלם. וזה המון.

02/03/2017 11:00

    הו, תודה רבה

    02/03/2017 13:38

כתבת הרבה…
אני חושב שאת נורמלית לחלוטין.
וכל החשיבה איך להתנהג ואם עדיף להיות צבוע כדי להוציא יותר מאנשים אחרים או להיות יותר עצמך אבל להיכנס לויכוחים זה דבר שכל אחד מתלבט עליו.
יש אנשים שאני מעדיף להיות צבוע ועם אחרים יותר אמיתי… לרוב זה החברים… שאותם אני בוחר. משפחה, לא בוחרים.
והכל דינאמי ומשתנה ככל שעובר הזמן.
בנוגע לאלימות, אני הבנתי שאין אנשים אלימים (אני ציני).
כולם צודקים משני צידי המתרס.
אם ננתח כל איש לגופו אז נראה שזה אף פעם לא משהו זדוני. רוצחים סדרתיים הם לרוב קורבנות של התעלליות בילדותם. אירגוני טרור קוראים לעצמם לוחמי חופש.
השאלה היא.. מי כותב את ההסטוריה.
בהצלחה :)

02/03/2017 12:03

    אתה צודק בנוגע לעניין של בחירה. אם הייתי צריכה לבחור אז הייתי עם כולם כמעט פתוחה וקרובה , גם מי שאני לא אוהבת, מראה לו את זה. אבל… אני מניחה שלא כולם רוצים להיות קרובים אליי. שזה הזוי ומוזר לחלוטין, כי הם מתייחסים אליי כמו ספה בעצם. מי צריך ספות יותר? אנחנו בני אדם, אנחנו מאושרים מקשרים משמעותיים. למה שמישהו לא ירצה להיות קרוב אליי? למה שאמא שלי תעדיף שאהיה מנומסת אליה מאשר לשמוע איך אני נשמעת ברגעים הכי פרטיים שלי בהם אני פונה לעצמי… אין בזה אושר שדי בו כדי לשים כל חוסר נוחות בצד? הרי מתי אנחנו צריכים אנשים, כשקשה לנו בשיעורי הבית או כשאנחנו פתאום מתאלמנים ואנשים רואים אותנו ברגעים הכי פחות יפים שלנו? הכי פחות נעימים? אז קשה לי. קשה לי לבחור הצביעות. זה גורם לי להרגיש כאילו אני מוותרת עליהם, וגם גורם לי להרגיש כאילו אני משתפת פעולה עם ארגון טרור אם נלך רגע לפי הדוגמה הקיצונית הזו חח, כי אין סיבה באמת שבחיים שלי יהיו אנשים שמסוגלים ההתנהגויות האידיאולוגית אני לא יכולה לסבול. אלא אם הם נמר… אבל אם הם נמר כמו שהצעת… אז האם זה בסדר שאוכל אותם? ואיזו מן אינטראקציה יש לי עם נמר, איזה סוג של קרבה, שמצד אחד מבייתים אותו במניפולציות ומצד שני אוהבים אותו נורא… זו המערכת יחסים שאני רוצה עם אנשים בחיים שלי? נוסף, יש משהו נורא בילדים שהם חכמים יותר מההורים שלהם. זה יוצר פער שקשה מאוד לגשר עליו. אולי זו הסיבה שבית ספר לא ממש מלמדים חרא אובייקטיבי חשוב בנוגע להגיון למשל. זה יצור ניתוק בין הדורות, וכאוס. כי יש בדידות נוראה ביכולת להבין דברים אבל לא באמת ללמד את הכל ולהעביר את זה הלאה, כי זו לא בדיוק מערכת יחסים של מורה תלמיד. האמת, שזה נורא כואב לי להדחות, זה כאב בלתי נסבל. וזה גם כואב לי לפנות אל מישהו שאני אוהבת בצורה מחושבת מראש על מנת שתגרום לו לשתף פעולה. הרי בדרך כלל זה מה שעושים עם זרים, שואלים אותם בכבוד ובנימוס מה השעה שיהיה להם נעים לענות, כי אנחנו לא מספקים להם אושר וקרבה. אני מפחדת יום אחד לקום בבוקר, עם בעיה אמיתית, נגיד קמתי ולידי יש גופה, ואני לא אדע למי לפנות, כי כשזה מגיע לשאלות הקשות ביותר – מי מכיר אותי באמת? מי יכיר ויוכל לדעת במליון אחוז שכל הגוף שלי מזעזע כשאני רואה משהו מת? מי יגיד בביטחון "היא לא עשתה את זה"? רק מי שראה אותי מקיאה ומשלשלת מרוב חוסר נוחות! חחח ממש סליחה על הדימוי. אני מדברת הרבה כי קצת קשה לי, אני לא רוצה לפספס את החיים שלי, ונכון שעם חברים זה שונה אבל אני כל כך אוהבת את המשפחה. וזה נכון מה שאמרת על מי שכותב את ההיסטוריה. תודה רבה על ההתעניינות והתגובה!

    02/03/2017 13:55
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך