שדות אם פרחים אדומים
היא מכסה את הידיים- השרוולים ארוכים
ובשיעור היא לא תקפל,לא תגיד שחם,לא תתלונן -אסור-היא שותקת
היא חוזרת הביתה וההישתתקות היא חייה.
חייה הם שדות של שתיקה וכאב.
השתיקה היא השדה, והכאב הוא הפרחים שצומחים לאיטם ,ממלאים אותו עד אשר כולו מלא פרחים אדומים.
עוד מילה סוחפת עוד מילה, והיא חושבת על השיחה שלא ניגמרת -על הסטטוסים שלא מתחלפים ומשתנים אותם מילים אכזריות מופיעות על המסך כמו בכול בוקר מילים רעות ואכזריות שמשפילות אותה עד שהדמועות נפלות מפניה ומשקות את השדה ומצמיחות את הפרחים האדומים .
היא לוכחת סכיון,(האולר הקטן שאבא שלה קנה לה ליומולדת 12 כדי שתגן על עצמה)
רק אז היא מבשילה שרוולים .היא לא מגנה על הגוף שלה אלה על הכאב שבלב שלה -מקום מפלט שמאפשר לה לשכוח-היא מעדיפה כאב שעובר מאשר כאב שניצרב ולא עובר
היא מעבירה את הסכין על וורידה צלקות עוברות ומספרות את סיפור חייה
שוב שתיקה ועוד פרח אדום נוסף,פרח אדום אדום אולי אפילו שניים .
זה בילתי ניסבל, היא קמה בבוקר והם דורשים במותה
רוצים בור שהשם שלה תיהיה כתובה באבן שמעליו
היא לא עונה כרגיל שותקת
מניחה את הסכין מחזירה את השרוולים למקומם
שרווליה נפסגים בצבע של פרחים אדומים
נימאס לה לצייר על ידייה פרחים אדומים כמעת כבר לא נישאר מקום!
המילים מרקנות -וידייה מתמלאות
מתי זה יגמר? – מתי היא תפסיק לצייר?
תגובות (1)
זה כל כך יפה …וואו אהבתי כל כך את הכתיבה …