שוב

שוב שנה חדשה מגיעה. שוב קונה ספרים, מחברות, כמה עטים (שוודאי יוחלפו בעשרות אחרים במהלך השנה הבאה) ואולי אפילו תיק, אם יתחשק לי ממש להשקיע הפעם.
אני מביטה אחורה, לשנים הקודמות, חושבת עד כמה לקחתי את הכל כאילו זה נורמלי. לא הערכתי מספיק. לא הבנתי כמה מזל יש לי.
שוב הימים עוברים וחולפים להם, שניות, דקות ושעות מתבזבזות אין קץ, והנה, הראשון לספטמבר הגיע.
שוב אני צועדת לעבר השער, אולי מלווה בחברה. השגרה הזאת הורגת אותי. בעצם היא לא הורגת אותי, בגלל שזה בלתי אפשרי למות כשמתים כבר מבפנים.
אף אחד לא שם או ישים אי פעם לב למה שאני (או, אולי עוד כמה ילדים?) מרגישה. השגרה חונקת, הורגת. ואי אפשר לעשות כלום. רק לזרום איתה, ללכת אחרי הזרם. חבל.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך