הסופר
אשמח לתגובות;)

שקית שוקו

הסופר 28/06/2016 975 צפיות תגובה אחת
אשמח לתגובות;)

שלומי יצא ממקום עבודתו כמו בכל יום רגיל להפסקת צהריים כשעניבתו המפוספסת מתנפנפת ברוח, ומלבד המאפים והכריכים שהיה קונה בכל יום על חשבון החברה במאפיה הקרובה, הוא החליט לאחר בהייה עמוקה בדבר אשר נמצא מאחורי זגוגית המקרר לקנות שוקו. כזה שמאוחסן בשקית, שאתה תולש את הקצה ומנסה לירוק אותו הצידה אך לעולם לא מצליח על הפעם הראשונה והוא נדבק לשפה התחתונה. שלומי המון זמן לא קנה שוקו. מאז שהיה ילד למען האמת…
לאחר שיצא מהמאפיה, הוא נעמד על שפת מעבר החצייה כשהוא ממתין שהרמזור ירשה לו לעבור, הוא התכוון להרים את רגלו לאות האור הירוק שבקע מהרמזור אך לפתע בחור עם חולצה שחורה צרח מהעבר השני של הכביש, "אללה או-אכבר!" סכין בידו, עיניו בערו משנאה עזה כשהביטו בשלומי המבוהל, והוא החל לרוץ לעברו. רגע לפני שהגיע למחצית הדרך לבטנו, לצווארו, לראשו או מה שלא יהיה התמונה כולה קפאה, הבחור השחום מעט היה באמצע לומר עוד קריאה להלל את אלוהיו לפני המעשה הקדוש שהוא עומד לבצע.
יד הונחה על כתפו של שלומי, והוא הביט לאחור עוד בהלם ממה שראה הרגע. אדם עם קפוצ'ון אפור וברדס גדול במיוחד שהצל על פניו רצה את תשומת ליבו.
"מה קורה כאן?" שאל שלומי לאחר שראה מעבר לכתפו של האדם אישה צורחת ללא קול, לא סוגרת את הפה לרגע, לא ממצמצת לרגע, לא מתכווצת עוד יותר בפחד למחזה עיניה.
"נתנו לך מתנה," אמר בקול עמוק בעל בס כבד, "רגע לפני שתמות מפצעייך בעוד כשעתיים, תוכל לחוות ולחשוב על חייך, לסכם את כולם."
שלומי הסתובב והביט בגבר שעומד לסיים את חייו, "אתה בטח צוחק…" הוא חזר אליו, "אני לא מאמין לך… לא יכול להיות שזה קורה!"
"בוא ואקח אותך לטיול…" דברים החלו אט אט להתפוגג סביבו, כולל אותו אדם. "אל עברך.."

"הנה כאן, אתה בן 19, מתווכח עם אמך, אתה יוצא עם מישהי לא יהודיה והיא לא אוהבת את זה כלל, רבתם על כך חודשים אך זה מה ששבר את הכל, זה הוויכוח הגורלי בינך לבין אמך."
"שלומי די תפסיק עם השטויות שלך כבר! מה חסר לך בנות יהודיות?!"
"אמא אני אוהב אותה ואין לך מה לעשות עם זה!"
"תגיד לי אתה רוצה שאחטוף התקף לב?!"
"וכאן התפרצת…"
"כן! תחטפי התקף לב מצידי! שיגעת אותי אין לי כוח אלייך כבר!"
"וכאן אימך שתקה, לא ידעה כיצד להגיב, היא הייתה תחת הלם מוחלט."
"אני.." קולה נשבר, "גידלתי אותך כל השנים… ויתרתי על כל כך הרבה מצידי בשבילך.. זה.. זה.."

"עוברים הלאה, אתה, בצבא, שחרור מהשירות סדיר, מחזיר את הציוד ומדבר עם אחותך הגדולה בטלפון."
"הלו מה קורה שירה,"
"זהו יצאת מזה?"
"כן ברוך שפטרנו." אמר שלומי בזחיחות, "מה איתך יש לך מקום בדירה?"
"בטח אני – מה? מה? אה.. – לא אהמ… בסוף איאפשר, מצטערת."
"זה בגלל החבר האידיוט שלך?"
"אל תקרא לו ככה! איפה אתה אני אדאג לך לפחות לאוכל.."
"לא משנה אני מסודר ביי."
"אתה בטוח אני – "
"וניתקת. כשנרדמת על ספסל בדרום תל אביב, הבנת אז שאתה לבד בעולם."

"אתה, בתיכון, משתף את חבר שלך בחלומותיך."
"תגיד שלומי, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" שאל חברו בתמיהה כשהוא חושב על כך בעצמו.
"אני כבר החלטתי, אני אהיה במאי, שחקן תסריטאי וכל מה שקשור לזה."
"ולא אכפת לך שאין בזה הרבה כסף?"
"לא אכפת לי, לפחות אני עושה מה שאני אוהב, ואם אצליח מימלא ארוויח בגדול!"
"הוא הביט בך בהערצה."

"לפני שלוש שנים, התקבלת לעבודה כמהנדס, היית אז בן 28,"
"וואי אמא אין לי כוח אלייך כבר.."
"הבטת לאחור וראית את אחת העובדות מצחקקת בטלפון."
"אין את מצחיקה שאין לתאר!"
"קמת, הלכת לשירותים, נעלת, הבטת בקיר כשדמעות זולגות מעיניך והתחלת ליבב, וזה הפך במהרה להתייפחות של ממש, לא ידעת למה מה שהיא אמרה גרם לך להגיב בצורה כזו קיצונית, למרות שמהתגובה במהות לא הופתעת. חשבת על כמה שאתה מתחרט על אותו יום, ידעת שזו אשמתך שמצבה הבריאותי הדרדר, ידעת שבאשמתך האור של המשפחה לפתע כבה, תשע שנים היית אדיש לכך ואגרת תסכולים שחנקת, ועתה הכל פורץ החוצה. כיוון שידעת, שלבקש סליחה, אתה כבר לא יכול…"

הפלאשבקים הגיעו בתדירות גבוהה יותר ויותר, חזקים יותר, חדים יותר, מלא תמונות רצו במוחו ללא הפסקה. ראשו כאב, קול צורם הגביר את חוזקו ככל שעברו יותר פלאשבקים.
"זה יותר מידי!" צעק כשידיו אוחזות בראשו, "די! די!"
"אלה הם חייך שלומי… האם ניצלת אותם?"
שלומי אחז בחליפתו והתכווץ, עוצם את עיניו בחוזקה, שומע המיית דיבורים, צעקות, בכי, צחוק. סערה התחוללה סביבו ועטפה את כולו, סוטרת את שערו בפניו.
"פקח את עיניך."
שלומי התנשף, "אני לא יכול!" צעק עם הפנים כלפי מטה, "אני מפחד!"
"פקח את עיניך והכל יגמר."
"מזה אני פוחד! לא סיימתי! יש לי עוד מה לעשות!"
"קיבלת את ההזדמנות שלך, עכשיו הגיע הזמן ללכת."
שלומי איכשהו ידע שהאדם הזה מולו, אז התקדם ואחז בהתרפסות בקפוצ'ון שלו, "בבקשה, תן לי עוד קצת! אני מתחנן! עוד קצת!"
"אין ביכולתי לעשות דבר, עתה, עלייך להתמודד עם המוות…"
"לאאאא!!"
והכל השתתק.
הוא פקח את עיניו, והבחור עם הסכין היה מולו, קפוא עם הסכין למעלה, פיו פעור.
אז ככה זה נגמר הא? ככה זה נגמר…
בחורה מאחוריו צרחה. הבחור החל לרוץ, מהבהלה שלומי הקפיץ את השוקו באוויר וזה נחת על האספלט. האיש שהיה אחוז אמוק לא שם לב לשקית שוקו שהתרוקנה מעט על הקרקע, דרך עלייה והחליק אחורה כשרגלו מונפת גבוה באוויר, כאילו הוא בועט מספרת.
אוטו משום מקום הגיע ודרס את הבחור בעודו שוכב על הכביש.

שלומי הביט במחזה הזה, הסתכל סביב, ושתיקה של הלם אפפה את הסביבה. האיש במכונית יצא ממנה כמה מטרים ממעבר החצייה ושאל, "הכלב מת?"
"אני חושב שכן." אמר בחור אחד.
"תקשרו למשטרה!"
"תקשרו למד"א אולי עוד אפשר להציל אותו."
"מה את טיפשה הוא מחבל!"
"תקשרו למכבה אש!"
מעבר לכל המהומה הזו, שלומי שם לב בפינת הרחוב לאיש אחד עם קפוצ'ון אפור, יושב בבית קפה כאילו כלום לא קרה וקרא עיתון. ואז הוא הרים את מבטו, ולמרות שהיה רחוק ממנו, יכל לשמוע אותו בבירור אומר.
"עשיתי את זה לאדם הלא נכון," והוא קרץ בעינו השמאלית.
שלומי שפשף בעיניו והביט שוב, אך הזה עם הקפוצ'ון האפור..
פשוט לא היה שם.


תגובות (1)

הכתיבה אדירה! אתה בטח השקעת הרבה כשחשבת על סיפור חיים שלם. איך שאתה מציג את הסצנות ואת הבחור בקפוצ'ון האפור.. גדול. מכאן יש לך עוד לאן לגדול. סיפור מרגש שמעביר את המסר בצורה מעולה:)
חשבת על זה בגדול, וזה יצא טוב.

28/06/2016 13:00
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך