שרה סגל

NY NY

החלום שלי. החלום שלהגשמתו פיללתי, שעבורו את כל אורך האוקיינוס גמעתי, שבעבורו את כל כוחות החתירה שינסתי, את זה שצלחתי אל עבר המטרה אותה סימנתי.
מצוידת בחלום האמריקאי ומעט מזומנים למימושו נחתי, ביוני 1986, בשדה התעופה קנדי שבניו יורק. ראשי סחרחר, צווארי מורם אל על כג'ירף גומע, מעריץ את גורדי השחקים של האי מנהטן. השעה היא 17:00 עת סיום יום העסקים, יום העבודה העמוס. בינות חלונות הענק של בנייני המשרדים, פוסע ההמון לבוש חליפות שרד מחויטות, מפלס דרכו, שועט לעבר הרכבת התחתית. בסדר מופתי ובנימוס רב נכנסים הנוסעים בזה אחר זה לקרון הנוסעים. בתוך דקות מתמלאים ספסלי הישיבה. אלה העומדים נדחקים זה אל זה בצפיפות של שעות השיא. הם אינם מדברים, אינם סורקים בסקרנות זה את זה. כל אחד עסוק בענייניו. יש מי שמביט חליפות לעבר שעונו, מקווה שלא החטיא את הרכבת הבין עירונית שתביא אותו לביתו, לפרבר הנוח של מקום מגוריו. יש מי שקורא בצפיפות הדוחקת את עיתון הערב שמחמת גודל עמודיו הוא מקפלו לאורכו, סורק את הכתוב כשהוא מעביר מבטו מלמעלה למטה.
למחרת היום בעוד אני משוטטת, נפעמת, מתלהבת מהעיר התוססת מצאתי עצמי ברחוב 42 פינת השדרה השנייה. בקיר בניין שיש אפור, נחבא, מטעמי בטחון, שלט קטן שמזער את העובדה ששם שוכנת הקונסוליה הישראלית בניו יורק. לא הכרתי איש מעובדי הקונסוליה ומחמת סדרי הביטחון הקפדניים לא היה כל סיכוי שאוכל להיכנס לבין כתליה. ובכל זאת עליתי לקומה ה-14. לאיש הביטחון באשנב הצגתי את דרכוני ואמרתי שזה עתה השתחררתי מצה"ל בדרגת רס"ן. הוא בדק את אמינות דבריי ופתח בפני את הדלת המאובטחת. שוטטתי באולמות המחלקה הקונסולרית, זו שהייתה פתוחה לפני הציבור. הגעתי למחלקת יחסי ציבור שם לקחתי חוברות הסברה בנושאים ישראלים ויהודיים. אכלתי ארוחת צהריים קלה במזנון המקומי, לאחריה נכנסתי לשירותים "לשים בפוך עיני." במראה הגדולה הבחנתי בדמותה של אישה נאת מראה ומבט של פליאה בעיניה. התבוננתי גם אני בבבואתה וחיוך של פליאה ניסך על פניי. חבקנו בהתלהבות זו את זו. מרתה, חברת ילדותי עמדה מולי במקום בלתי צפוי זה. בקוצר נשימה והתרגשות ספרנו זו לזו את קורותינו ומעשינו בניו יורק. ליוויתי אותה למשרדה שם הציגה בפניי את שמואל גיא, מנהל כוח אדם ואדמיניסטרציה של כלל הקונסוליות הישראליות ברחבי ארה"ב. כעבור שעתיים נפרדנו. לא לפני שהחלפנו מספרי טלפון. המשכתי לשוטט בעיר עד שצנחתי ברפיון כוחות על ספסל הרכבת התחתית שהובילה אותי אל בית המלון, בשדרה החמישית, בו השתכנתי.
למחרת בבוקר, בעוד אני שרויה בקורי שינה, מדדה בכבדות לכיוון עמדת הקפה בחדר, נשמע צלצול הטלפון. מרתה הייתה בצדו השני של קו הטלפון. "מה את עושה היום? שאלה. אמרתי לה שאני מתכוונת לבקר במוזיאון לתרבות מודרנית שבשדרת מדיסון. "שמעי" אמרה מרתה. "התפנתה משרה במחלקת המנהלה של הקונסוליה. האם תרצי לוותר על שיטוטיך ולהגיש מועמדות למשרה?" שאלה. קפצתי משמחה. נשימתי נעצרה.
בתוך שבוע, עם סיום התחקיר הביטחוני, הנערך לכל מועמד לתפקיד, מצאתי עצמי במשרה, אחראית על הסדרי ביטוחי הבריאות עבור הנציגים הדיפלומטיים הישראליים ברחבי ארה"ב. תפקיד שמטלותיו זרות לי, שפתו ומונחיו לא מוכרים, אותיות קטנות ממלאות דפי חוזים האמורים להיחתם מול חברות הבטוח. אך לא נתתי לאיש להבחין בחוסר ניסיוני ומיומנותי, בהיסוסיי בידיעותיי הבלתי מקצועיות. עם ערב לקחתי איתי למלון את החוזים על סעיפיהם הסבוכים, וכשאני רכונה על המסמכים לומדת ומשננת את מה שמצופה ממני לעשות.
אירוע זה סימן תקופה מרתקת של התלהבות ועשייה. קפצתי בנחישות ועצמה לתוך עולם העסקים האמריקני שהיה כה זר. ובכל זאת במימיו הקרים חתרתי ללא ליאות. כל שהיה נחוץ לי עתה הייתה דירה. שוטטתי לבין מודעות השכירות בעיתון ה"ניו יורק טיימס." (New York Times) הכול היה יקר מהישג ידי. הברירה הייתה לשכור דירה בקווינס או בברוקלין. אך אפשרויות אלה דחיתי מכל וכל. אני אגור ואחיה במנהטן! איך? לא היה לי מושג.
והנה נקרתה בדרכי ההזדמנות. זו שאליה כוונתי כל שנותיי. החלטתי שאלמד להשתלב בעולם העסקים הקסום של הארץ הנחשקת. אפקיע דרכי בעולם תחרותי עד כאב. החלטה נחושה שאין ממנה חזרה. "אני אעשה זאת כאןMake it here , "I’m going to אצליח בכך, אקרא לכל המשאבים שיניעו אותי לכאן, למקום בו בחרתי בנחישות כה גדולה," שיננתי לעצמי בכל עת. "אלמד להיות אחת מהם – מן ההמון הנוהר לקראת הצלחתו. ההמון הדוחק עצמו לאפיק הצר, מפלס דרכו. אותו אפקיע ובו אמצא את מה שחשקה נפשי."
לפעמים צריך קצת לדחוף את המזל שיופיע מאין שם. מתוך רשימת הטלפונים בה הצטיידתי מבעוד מועד, טרם עזיבתי את הארץ, התקשרתי אל אלכס וקבענו פגישה למחרת היום לארוחת צהריים. אלכס, שעזב את הארץ כ-20 שנה קודם לכן, הפך לאיל נדל"ן בניו יורק. בבעלותו כבר היו עשרות דירות מגורים. הוא הציע לי את הבלתי אפשרי – דירת סטודיו בחלקו המערבי של הווילג Greenage Village)) במחיר חסר תקדים. מכאן הפך הכל להיסטוריה.
כעבור כ-3 שנים, עת כבר הייתי מצויה ברזי עולם העסקים הניו יורקי, הגיע הזמן לעזוב את החממה הישראלית. לוותר על הביטחון במשכורת קבועה והטבות סוציאליות שונות, ולהתנסות באמריקה של ממש. החלטתי ללכת לכיוון הנדל"ן. נרשמתי לקורסים שהעניקו לי רישיון לעסוק בנדל"ן, לא לפני שהתפטרתי מעבודתי בקונסוליה. עם חששות רבים ותחושת אמון בסיסמה הצבאית האומרת: "בשריון הכל מסתדר בתנועה" התחלתי ללמוד את רזי השיווק. קהל היעד שלי היו משקיעים ישראלים שהגיעו לארה"ב על מנת לרכוש נכסי נדל"ן בעיר היקרה והרווחית ביותר בעולם – מנהטן. מחסכונותיי קניתי עמודי פרסום בעיתונים הישראלים על גבם הצעתי לקוראיהם את החלום האמריקני. ההוצאה הכספית הכבדה הייתה משתלמת – הלקוחות החלו להגיע. תיווכתי עבורם ברכישות דירות "קנדומיניום" (Condominiums) בבתי הדירות ששכנו במגדלי השחקים הנחשקים. צררתי את כספי דמי התיווך והשקעתי בעצמי, בצורה מדודה ומנוסה, בדירות משל עצמי. החיים בניו יורק היו קשים. החום הלוהט שעלה אל פני הרחובות ממרתפי הרכבת התחתית, הלחות, הצפיפות בקיץ, נטלו חלק קשה מחיי היומיום. החורף הכבד, השלגים שהפכו לביצה, מהקיטור השחור שעלה ממסדרונות הרכבת התחתית, הקשה ולפעמים שיבש כל תכניות עבודה ופגישות עם לקוחות. היו פעמים שלקוחות הגיעו מישראל לרגל עסקים אך נקלעו למזג אויר סוער ונאלצו לחזור כלעומת שבאו ומבלי לממש את ותכניותיהם העסקיות. אך נגע השאיפה להצלחה גבר על הכל. נעשיתי חלק מהנוף הניו יורקי. לימים אף זיכתה אותי אמריקה ועשתה אותי אזרחית מן השורה.