המעודדת
הקטע מדבר על הנכים שבנינו. על העיוורים ואלא שלא יכולים לחוש ולהריח ולטעום ולהרגיש. על ה'מסכנים' שנזרקו אל תוך עולמנו המר עם כול הפגמים. והעולם המר? הוא לא יודע איך לקבל אותם. מי כמונו יודע שהם לא מצליח לקבל את השונה. אבל רגע, אם זה שונה, וזה שונה וגם ההוא שונה, אבל שלושתם שונים? אז הם לא שונים זה מזה, כלומר אם הוא מקבל את ההוא, למה שההוא לא יקבל אותו גם כן? מסובך נכון? האמת היא שלא, פשוט קשה קצת להבין. להבין שכולנו אותו הדבר. עם הפגמים והחוזקים שלנו. 'נכה' זו לא מילה גסה ויש דרכים להתמודד עם הנכויות השונות. בתקופת הרנסנס היה נהוג לכתוב שירים שבעצם דימו דיאלוג בין המוות לאישה שחטאה. המוות אומר את שלו והאישה מתחננת לרחמים, אך ברוב המקרים נגזר עליה מוות. העיקרון הוא אותו עיקרון. הנכות מדברת אל הנכה. אל תפיל עליהם את זה, עזוב אותם בשקט. הנכות מתוארת פה כעול, אך בחיים האמיתיים, לעיטים היא גם לעזר. יש דברים שלא בשליטתנו. הם נראים לנו קטנים, אך הם נהיים גדולים ומסובכים. החוכמה? לדעת להתמודד איתם בצורה הנכונה. להבין אותם ולפתור אותם, אבל לא לבד. כן עם החברים. כן לשתף אותם, כי בניגוד לקטע הנ"ל, אנחנו כן צריכים לתמוך בחברים שלנו. עם נכות או בלי נכות, החיים קשים גם ככה. מקווה שאהבתם, עבדתי על זה הרבה זמן, לפני כמה שבועות, ועכשיו נכנסתי לוורד ונזכרתי. ערכתי פה ושם, שיפרתי והוספתי, ואני מאוד מקווה שאהבתם.

ששת החושים שלנו

המעודדת 25/07/2014 1030 צפיות 2 תגובות
הקטע מדבר על הנכים שבנינו. על העיוורים ואלא שלא יכולים לחוש ולהריח ולטעום ולהרגיש. על ה'מסכנים' שנזרקו אל תוך עולמנו המר עם כול הפגמים. והעולם המר? הוא לא יודע איך לקבל אותם. מי כמונו יודע שהם לא מצליח לקבל את השונה. אבל רגע, אם זה שונה, וזה שונה וגם ההוא שונה, אבל שלושתם שונים? אז הם לא שונים זה מזה, כלומר אם הוא מקבל את ההוא, למה שההוא לא יקבל אותו גם כן? מסובך נכון? האמת היא שלא, פשוט קשה קצת להבין. להבין שכולנו אותו הדבר. עם הפגמים והחוזקים שלנו. 'נכה' זו לא מילה גסה ויש דרכים להתמודד עם הנכויות השונות. בתקופת הרנסנס היה נהוג לכתוב שירים שבעצם דימו דיאלוג בין המוות לאישה שחטאה. המוות אומר את שלו והאישה מתחננת לרחמים, אך ברוב המקרים נגזר עליה מוות. העיקרון הוא אותו עיקרון. הנכות מדברת אל הנכה. אל תפיל עליהם את זה, עזוב אותם בשקט. הנכות מתוארת פה כעול, אך בחיים האמיתיים, לעיטים היא גם לעזר. יש דברים שלא בשליטתנו. הם נראים לנו קטנים, אך הם נהיים גדולים ומסובכים. החוכמה? לדעת להתמודד איתם בצורה הנכונה. להבין אותם ולפתור אותם, אבל לא לבד. כן עם החברים. כן לשתף אותם, כי בניגוד לקטע הנ"ל, אנחנו כן צריכים לתמוך בחברים שלנו. עם נכות או בלי נכות, החיים קשים גם ככה. מקווה שאהבתם, עבדתי על זה הרבה זמן, לפני כמה שבועות, ועכשיו נכנסתי לוורד ונזכרתי. ערכתי פה ושם, שיפרתי והוספתי, ואני מאוד מקווה שאהבתם.

עם העיניים אנחנו רואים גוונים וצורות, קולטים דברים שהחושים האחרים שלנו לא יכולים לקלוט.
עם העיניים אנחנו רואים לאן אנחנו הולכים, איפה לכתוב את התשובה לשאלה, איפה המספר שש ועוד.
העיניים שלנו הם אחד מששת החושים שלכול בן אדם יש. כן חברים, לא חמישה, לא ארבעה, לא עשרה, אלא שישה.
שישה חושים שלכולם יש. חמישה קבועים, אך חוזקם אינו קבוע. אתם יכולים לשמוע יותר טוב מלראות, אתם יכולים להריח יותר טוב משאתם מזהים טעם מסוים, או לחוש יותר מלראות, וישנו עוד חוש אחד. החוש השישי. החוש המיוחד לכול אחד.
זה יכול להיות חוזק מדהים, או חוכמה יוצאת דופן, מהירות, זיכרון, אומנות ועוד כול כך הרבה דברים. אבל בעצם… אלו תכונות של אדם. חוזקים שלו, אבל לא חושים.
חוש שישי אצל אדם הוא כוח שלא לכולם יש. אם זאת, לכולם יש חוש שישי, למה? כובע. כך החליט אלוהים, כי לכול אחד יהיה חוזק, תכונה וחוש שישי הייחודי אך ורק לו.
יודעים מה? יש דרך נוספת להסביר זאת. לכולם יש חוש שישי, אבל לא כולם מודעים אליו ויודעים איך להשתמש בו.
מעטים אלו המודעים לחושם השישי וגם יודעים להשתמש בו בחוכמה וענווה. רוב האנשים לא רק לא יודעים על החוש השישי שלהם או לא מאמינים בו, אלא גם יודעים על החוש השישי שלהם, אך הוא לא פעיל.
כן, גם זה קיים. הם יודעים שהם ניחנו בחוש שישי מיוחד, לעיטים הם גם יודעים מה הוא ומצליחים להפעיל אותו מעט, –בסודיות כמובן- אך בבוקר אחד הוא נעלם כלא היה. אין חוש שישי ואין כוח מיוחד. נשארה רק המחשבה והזיכרון על הרגעים הטובים בהם הבנתם שאתם מיוחדים, אך שמרתם זאת לעצמכם.
ועכשיו נחזור לחושים הרגילים שלנו. תארו לעצמכם שאחד מחושיכם היה נעלם קליל. למשל, חוש הראייה. העיניים שלכם. איך תסדרו בלעדיהם?
כלומר, איך חיים בעולם שבו הכול חשוך? הרי העיניים שלנו הן… הכול! כך אנחנו עושים מבחנים, כך אנחנו רואים את היופי של העולם סביבנו, כך אנחנו מתלבשים ומתאהבים. הרי איך יכולה להיות אהבה ממבט ראשון שהמבט לעולם לא יגיע?
איך מישהו ירצה ילדה או ילד עיוורים? עבור רבים, האנשים העיוורים הם עול לעולם. צריך להשמידם, הם לא הגזע הארי. הם… עיוורים, ואם הם נולדו עיוורים אז ילדיהם ונכדיהם יכולים להיוולד עיוורים גם כן ולא נרצה שה'מגפה' תתפשט נכון?

עכשיו תארו לעצמכם שחוש אחר היה נלקח מכם. למשל… חוש השמיעה. איך תוכלו לשמוע את הציפורים המצייצות בבוקר? איך תוכלו לשמוע מוסיקה ערבה? איך תוכלו לשמוע את קולם החורק של המשאיות והמכונות של העולם המודרני? אש מתקלחת? סרטים? שירים? מילים?
איך תוכלו לחיות בלי חוש השמיעה? איך תוכלו לקיים שיחה נורמלית? איך תוכלו לשמוע את עצמכם? את הקול שלכם??

עכשיו תארו שחוש הריח נקלח מכם. לא תוכלו להריח לעולם מאפים שזה עתה יצאו מן התנור, לא תוכלו להריח את ריחם המתקתק של עוגות ומאפי מתיקה, לא תוכלו להריח את ריח הזבל בשכונה המוזנחת שאף אחד לא עובר בה כמעט, לא תוכלו לדעת איך מריחה שריפה, איך מריח צבע טרי, ברזל, לורדים, רגליים, פרחים, לא תוכלו להריח בכלל! לא תחוו את ההרגשה הנהדרת להריח דברים מתוקים או חריפים, לדעת איך מריח משהו רע.
הם תמיד יאמרו ליד הזבל שאתם לא מפסידים כלום, אבל אתם בליבכם, תדעו שזה לא נכון. אתם מפסידים את הכול. אתם מוגבלים ואתה מודעים לכך!

עברנו כבר שלושה חושים, ועוד שלושה נותרו. עתה דמיינו לעצמכם שחוש הטעם נקלח מכם. למעשה, הדבר מפחיד ביותר. לא תוכלו לדעת מה טעמו של סבון הכלים שאמא תמיד אומר להתרחק ממנו, לא תוכלו לדעת מה טעמם של העוגיות שאופים כול יום שישי בערב, לא תדעו לעולם את טעמו המתוק של השוקולד, לא תדעו מה זה טעם חריף, מתוק, מלוח, חמוץ. כול אלה יהיו עבורכם מילים זרות. לא מובנות. אנשים ידברו בשפה השונה משלכם, בעוד כול דבר שתאכלו יהיה תפל.
לא מר, לא מתוק, לא מלוח, לא חמוץ, לא חריף, לא פיקנטי, לא טעים או מגעיל. לכול דבר שתאכלו יהיה טעם של אוויר. אפילו המים יהיו חסרי טעם. הריח הטוב של פאי התפוחים שסבתא הכינה ממלא את ראותכם, אך הטעם נשאר אותו טעם. תפל.
והם? הם לא יבינו אתכם. את הקושי שלכם, את הבעיה והפחד. אתם נכים בפה! החברים שלכם לא יודעים מה זו המילה המוזרה הזו "תפל", הם לא יודעים מה זה, אז למה להפיל עליהם מגבלה? למה להקשות עליהם?!

שני חושים נותרו לנו, ועכשיו הגענו לחוש המישוש. שאתם נוגעים אחד בשני, אתם מרגישים את זה נכון? אתם מרגישים את היד שלכם נחה על כתפה של חברתכם וחברתכם מרגישה את ידכם על כתפה. אלו יחסים הדדים, יחסים נעימים.
מגע.
תארו לעצמכם שלא יכולתם להרגיש את זה. שלא יכולתם להרגיש נשיקה מצלצלת מפיה של הדודה של אמא, תארו לעצמכם שלא תוכלו להרגיש אם דרכתם על זכוכית, כי חוש המגע שלכם נלקח מכם. כלומר, דרכתם על זכוכית, אבל אתם לא שמים לב כי בכלל לא כואב לכם.
החברים שלכם מהללים אתכם. חיים בלי כאב! איזה כיף! אבל אתם בליבכם יודעים שזה דבר נורא. מועקה בלב. אתם צריכים להיזהר כול כך שאתם כבר לא יודעים את משמעות המילה "כיף". אבל לא. אסור לכם לשתף את חבריכם ברגשותיכם. אסור לכם לגרום להם צער וכאב. להחליף את השמחה בעצב ואת החופש בדאגה.
אסור לכם להעמיס את עולכם על כתפיהן השבריריות. הם אומנן אומרים שאתם יכולים לדבר איתם על כול דבר, אבל הם לא באמת מתכוונים לזה. זה רק מתוך נימוס. אז… אל תהרסו להם את הילדות, טוב?
תארו לעצמכם שלא יכולתם להרגיש מזה חיבוק אמיתי ואוהב. שמעתם על זה, דמיינת את זה, פנטזתם ואם זאת, זה אף לא כמו בספרים. אף פעם לא כמו שדמיינתם, ולמה? כי אתם לא מרגישים את החיבוק.
אתם לא מרגישים את הידיים נעטפות בעדינות סביב כתפיכם, אתם לא מרגישים את נשימתו הקרובה של חברכם על צווארכם, אתם פשוט לא מרגישים כלום.
יכולים לירות בכם כדור וזה לא יכאב אפילו טיפה. ידגדגו אתכם, אבל אתם לא תצחקו, אתם תרוצו ותיפלו ותקומו ותיפלו וחוזר חלילה, כי אתם לא מרגישים את הרצפה. אתם לא מרגישים את הנעליים, אתם בקושי מרגישים את הרגליים שלכם.
אתם רוצים להיות נורמלים? אתם חושבים שאתם נורמלים? או אפילו מתקרבים להיות נורמלים?
אז זהו, שאתם לא. אתם לא תוכלו לענות על מבחנים, אתם לא תוכלו לכתוב, אתם לא תוכלו לנהל שיחה נורמלית, לא תוכלו לצייר, לא תוכלו לשמוע מוסיקה, לא תוכלו להריח מאפים ועוגות, לא תוכלו להריח את ריחם העדין של הפרחים באביב, לא תוכלו להריח את הצבע הטרי על הקירות, או איך אש אמיתית מריחה וכמה באמת מסריחות הרגליים שלכם, לא תוכלו לדעת מה טעמו של מאפה מתיקה, או בורקס, או מלפפון, או שוקולד, לא תוכלו להרגיש חיבוק עדין ורך, או מכה גסה וכואבת.
אתם פגים. אתם לא נורמלים. יש לכם שמות שהם רק לכם. אי אפשר לקרוא לכם אנשים, בני- אדם, בנות או בנים. ילדים וילדות, תינוקות, מבוגרים, נשים, גברים, מבוגרות, מתבגרים ומתבגרות, לא! אתם אנשים משותקים! עיוורים! חרשים! חסרי טעם וריח! והכי חשוב, החוש השישי שלכם נעלם.
לכול אחד יש חוש שישי. אם זה הידיעה שעוד כמה שעות אני אהיה חולה, או חלומות וחזיונות, או אמונה בלתי מוגבלת, תקווה חסרת קיום, קארמה או כול דבר אחר.
לכולנו יש חוש שישי.
עכשיו תארו לעצמכם כי הפיכחות שלכם נלקחת על ידי כוח חזק יותר. חזק יותר מכול החושים שלכם. כוח שכופה את עצמו עליכם, קורע את תמימותכם ומשמיד אותה.
סמים. קוקאין, הרואין, ג'וינט והשאר כמובן. תארו לכם את ההרגשה הנעימה הזאת בעולם חסר דאגות…
עולם שהוא רק שלכם באותו הרגע ואז… הכול מתמוגג. ויודעים מה קורה אחר כך? החוש השישי שלכם נעלם.
כן, הוא נעלם. כבר אין לכם שישה חושים. לרובכם אין אפילו חמישה. החושים שלכם, המגע שלכם עם העולם נלקח בזריקה אחת.
שאיפה אחת מהחומר הפלאי והמוזר.
נכון, רק ניסיתם. רק רציתם לדעת איך זה ותראו מה קרה. אני יודעת… סך הכול רציתם לדעת ממה כולם מתלהבים, לקבל את הניסיון הזה, את הריגוש, להרגיש את ההרגשה הזאת שכולם מדברים עליה, להשתוקק אליה כמו כולם.
אבל לפעמים, לא צריך להיות כמו כולם. כי אתה אף פעם לא לבד. אין מצב שמתוך מאה אנשים 99% נגדך.
תמיד יהיו כמה ילדים ששותקים ומחכים לכמה ילדים אחרים שידברו ובמקומם. אבל עד אז… טוב, מישהו חייב לדבר לא?
סמים, אלכוהול וסיגריות. ככה אתם נהיים מקובלים יותר! ככה אתם מרגישים טוב יותר! ואתם יודעים מה עוד?
ככה אתם מתים מהר יותר.


תגובות (2)

אני חושבת שזה דיי יפה. את צריכה להעביר את זה לז'אנר "נאומים".
אבל את לא העלית את זה כבר? אני דיי בטוחה שכן.

26/07/2014 12:24

    כן, העליתי את זה כבר פעם אחת אבל שכחתי.
    אז ערכתי את הקובץ בוורוד והעליתי עוד פעם ואז בדקתי אם העליתי וגיליתי שכן העליתי, אז מחקתי את הראשון והשארתי את השני.
    המשופר.

    29/07/2014 01:47
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך