Mr. Crowly 1

בחיים לא חשבתי שזה יגמר ככה. תמיד ידעתי שלדניאל קשה להתמודד ופחדתי שמשהו יקרה, אבל לא זה. לא זה. כשהוא הלך, רציתי ללכת איתו. רק על זה חשבתי, אך ורק על זה, אבל הם לא הבינו. אף אחד לא הבין. הם החליטו שיש לי בעיות, הם החליטו שאני צריכה טיפול וסגרו אותי כאן. אני… אני בסך הכל רציתי להיות עם דניאל.
עמדתי בתור לקבל את ארוחת הבוקר שלי. זה הדבר הנורא ביותר שאכלתי בחיי, אני לא מבינה איך אוכלים את זה. התיישבתי בשולחן מרוחק בפינה וקיוויתי שאף אחד לא ישים לב לקיום שלי. אני פה מאתמול בלילה, לא מכירה אף אחד ולא רוצה להכיר אף אחד. אני רק רוצה לצאת מכאן כמה שיותר מהר. אנשים המשיכו להיכנס, וכל אחד ניראה יותר חולני מהשני. המקום הזה הפחיד אותי. לא ישנתי בלילה כי הבלונדינית מהחדר ממול צרחה כל הלילה. כאב לי הראש. האחות ג'ניפר עברה בין השולחנות וחילקה ברכות בוקר טוב. מעולם לא אהבתי נזירות. היא עצרה לידי, הניחה את ידה על כתפי והתכופפה מעט בכדי להביט בי בגובה העיניים.
"בוקר טוב מיס האוורד, איך את מרגישה?" היא שאלה ואני שקלתי אם לענות לה בכלל.
"כאילו מישהו הוריד לי לבנה לראש," עניתי לה בפרץ כנות.
היא רק חייכה אליי חיוך מעצבן והלכה הלאה. הייתה עוד נזירה שישבה ואכלה בשולחן מולי. הנחתי שהיא המשגיחה. אני אף פעם לא הבנתי למה יש מקומות מהסוג הזה שהמשגיחות בו הן נזירות. הבחורה שישבה ליד שולחן משמאלי הפרה את השקט היחסי ששרר במקום.
"מים! לא! בבקשה לא! אל תכריחו אותי לשתות מים! זה מסוכן! לא!" היא צעקה. ציפיתי שהמשגיחה מיד תקום ותרוץ להרצות לה על אלוהים, אבל ההיא לא זזה ממקומה. האחות ג'ניפר מיהרה אליה במקומה והחלה להרגיע אותה.
לא ידעתי למה לצפות כשאמא שלי גררה אותי הנה בניגוד מוחלט לרצוני, אבל לא ציפיתי לאנשים שמפחדים ממים. זה ניראה לי מאוד לא הגיוני, בהתחשב ששבעים אחוז מגוף האדם הוא מים. אני לא צריכה להיות כאן. אני לא רוצה להיות כאן. אני לא שייכת לכאן.
אני לא משוגעת!
הבטתי בקערה המלאה במה שניראה כחביטה עם פטרוזיליה אך לא העזתי לגעת בזה. פחדתי מזה. אני לא בטוחה בדיוק ממה. אולי פחדתי שהאוכל מזוהם בשיגעון של הסובבים אותי. הבחנתי שידיי רועדות. ניסיתי לעצור את הרעד, אך הדבר היחיד שהצלחתי זה להוריד את הרעד למינימום. האחות ג'ניפר ושני אנשי אבטחה שכלל לא ראיתי אותם באים הוציאו את הבחורה שפחדה ממים מחדר האוכל. היא צעקה והתנגדה אליהם וניסתה להשתחרר אך הם היו חזקים ממנה בהרבה. הרמתי את רגליי על הכיסא וחיבקתי את ברכיי והצמדתי אותן אל חזי.
האחות ג'ניפר חזרה לעמוד לידי ולהביט בי.
"למה את לא אוכלת, מיס האוורד?" היא שאלה ושוב חייכה את החיוך המעצבן הזה שלה.
"אני לא רעבה," מילמלתי.
"בסדר, אני מבינה. תהיי מוכנה עוד עשר דקות ליציאה לחצר," היא אמרה והמשיכה ללכת אחרי אנשי האבטחה שגררו את ההידרופובית החוצה.
הבטתי סביבי, מנסה לאתר את האנשים שנראים הכי פחות משוגעים, אך ללא הצלחה מרובה. ראיתי מישהי שניראת כמו בת של מכשפה מהסרטים. אפה היה ענקי בגודלו, בדיוק כמו שיניה שהיא דאגה לחשוף במן חיוך חולני. לידה ישב גבר בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, בידו הייתה בובה של כלבלב שהיה ניראה כאילו הוא מאלץ את הבובה לאכול מהאוכל שלו. לידו המשגיחה ישבה ולידה עוד אישה מבוגרת אשר לא הפסיקה לנעוץ את המזלג שלה באוכל, אך לא אכלה אותו. לא האמנתי שאמא שלי חושבת שאני כמוהם.
אני לא משוגעת.
נזירה שעוד לא ידעתי את שמה נכנסה ושרקה במשרוקית מתכת חלודה והצליל הצורם פילח את אוזניי ללא רחמים. הנחתי את כפות ידיי על אוזניי באופן כמעט רפלקסיבי.
"טיול!" הנזירה צעקה. "שהחדר הזה יהיה ריק עוד שלוש דקות בדיוק!"
כל היושבים בחדר החלו לקום ממקומם וללכת לכיוון היציאה. קמתי גם אני והתחלתי ללכת, משתדלת בכל כוחי להימנע מכל מגע עם המשוגעים האלה, גם אם מדובר בהתקלות קטנה ומקרית בכתף של מישהו.
המקום הזה היה מצמרר. למרות התאורה שהייתה במקום, תמיד היה נדמה שחשוך שם. הקירות האפורים לא תרמו שמחה למקום, וגם לא רצפת הפרקט הכהה. דלתות המתכת הצבועות בשחור שחסמו את כל הכניסות והיציאות האפשריות השוו למקום מראה של בית סוהר והסורגים על החלונות בכל הקומות נתנו לי תחושה שהקירות סוגרים עליי.
קיוויתי שכשאצא החוצה אני אראה קצת קרני שמש. לא ציפיתי להרבה, אבל רק קצת חום ואור. במקום זה את פני קיבלו עצים ערומים, אדמה מלאה עלים יבשים ושמיים אפורים. גדר סורגים לבנה שעליה לופפו חוטי תיל סימנו באופן ברור את הגבולות- עד לאן מותר לי ללכת. העובדה שהחופש נשלל ממני חלחלה לאט אל התודעה שלי. לא ידעתי כיצד עליי להגיב לזה, אז לא הגבתי. בקום זאת מיהרתי להתרחק מכל המטורפים האלו ולהתיישב מתחת לעץ בפינה מרוחקת של החצר. ישבתי בשתיקה ונתתי למחשבותיי לנדוד אל הכעס שלי כלפי משפחתי.
"את יושבת במקום האהוב עליי," קול מוכר עקר אותי ממחשבותיי.
הרמתי את מבטי לכיוון הקול ועיניי חשפו לפני גבר צעיר. שיערו הארוך והשחור הצל את פניו כך שלא ראיתי דבר פרט לזקנו ולשפתיו בהם היה נעוץ עגיל פירסינג.
"סליחה?" אמרתי בקול חלש. עד עכשיו כלל לא שמתי לב לדמעות שזלגו במורד לחיי ושאגרופי היה מכווץ עד כאב.
"את יושבת במקום האהוב עליי. אכפת לך לזוז קצת כדי שגם אני אוכל לשבת?" קולו היה עמוק ורגוע. שפתיו התעקמו לחיוך.
זזתי קצת והפנתי את ראשי ממנו. הוא התיישב לידי ופשפש בכיסיו.
"סיגריה?" הוא הציע.
"לא, תודה," סירבתי בנימוס מבלי להפנות אליו את מבטי. כשהחלטתי בכל זאת להביט בו, ראשו היה מורכן מעל מצית ופניו הוסתרו ממני בשיערו החלק והמבריק. הוא היה מבולגן אך לא מוזנח, בניגוד לשאר האנשים שראיתי עד עכשיו. ידיו היו מכוסות קעקועים שונים, שחורים-אפורים שתאמו בצורה מוזרה למקום הזה. גולגולות ועיניים ועכבישים ועטלפים ועורב וסמלים מוזרים- כולם מקועקעים על ידיו. עוד פסיכופט.
הוא הרים את ראשו והכניס את המצית שלו לכיס. הוא הביט קדימה במבט מלא מחשבות ואני התחלתי לנתח את פניו. עיניים כחולות ועייפות, כמעט מותשות. אף קטן וישר. עצמות לחיים מתאימות בצורה מושלמת, לא גבוהות מידי ולא נמוכות מידי, לא בולטות מידי ולא שקועות. שפתיו המחוררות בפירסינג לא היו עבות במיוחד, אך גם לא דקיקות. הוא היה דומה לו בצורה מפחידה.
"דניאל…" חשבתי.
"דניאל זה חבר שלך?" הוא שאל ונשף את העשן החוצה מריאותיו, גורם לי להבין שאמרתי זאת בקול רם.
"אפשר לומר," אמרתי בשקט. הוא לא הביט בי.
הנזירה שהשגיחה בארוחת הבוקר ניגשה אלינו. אותה אחת שלא נתנה את דעתה בהידרופובית. היא הביטה בי במבט מלא התנשאות ופצתה את פיה.
"את מוכנה להודיע למר קרואולי שכולנו כועסות עליו על שפספס את ארוחת הבוקר? תודיעי לו גם שיאלץ לשאת בתוצאות של המעשים שלו," היא אמרה בקול נוקשה שכלל לא אהבתי.
"כן, בטח, האחות…" אמרתי בהיסח דעת. לא באמת היה לי אכפת ממנה או ממה שאמרה, אבל הוא… איך זה יתכן? הוא כל כך דומה לדניאל! זה… זה בלתי אפשרי!
"גלוריה," היא אמרה. "האחות גלוריה," היא הסתובבה והלכה לכיוון ממנו באה ללא כל מילות שלום.
"מי זה מר קרואולי?" שאלתי, ולו רק בשביל לשמוע את קולו.
"אני מר קרואולי," הוא אמר וכעת קולו הכה בי כברק. זאת הסיבה שקולו היה מוכר לי. קולו היה כמעט זהה לקול של דניאל. מצאתי את עצמי מבולבלת וחסרת יכולת לסדר את מחשבותיי. כולן רצו והתנגשו אחת בשנייה ולא הצלחתי לתפוס ולעבד אפילו שבריר מחשבה.
"אז למה היא ביקשה ממני להודיע לך את זה אם שמעת הכל והיא יכלה להגיד לך את זה בעצמה?" שאלתי.
"רואים שאת חדשה," הוא אמר ושאף שאיפה נוספת מהסיגריה. "היא בטוחה שאני חבר בכת השטן. היא מפחדת ממני כמו אני לא יודע מה."
"אני מבולבלת."
"הגיוני שתהיי. את הרי לא משוגעת."
אני לא משוגעת.
"איך אתה יודע?" שאלתי.
"קל להבדיל. רואים עלייך שאת כאן בגלל משהו שהתפרש לא נכון," הוא אמר בלי להביט בי.
"איך אתה רואה אם אתה בכלל לא מסתכל?" המחשבות הסתבכו אפילו יותר.
"כבר ראיתי קודם," הוא הפנה את ראשו אליי ואפשר לי להבחין בצלקת ארוכה ודקה על הלחי השמאלית שלו. "תראי," הוא הצביע על האחות גלוריה. "זאת סטפני ליין," הוא אמר אך קטעתי אותו.
"אבל היא אמרה ש-" כעת הוא קטע אותי.
"כן, אני יודע מה היא אמרה. היא לא נזירה שעובדת כאן, היא מטופלת שחושבת שהיא נזירה שעובדת כאן. לא ניראה לי שבכלל מטפלים בה, כולם משחקים במשחק שלה," ידו פנתה הלאה אל ההידרופובית.
"זאת קלייר הברונטית," הוא אמר. "היא בטוחה שהיא בת ים. אני לא יודע מה עושים עם כאלה. היא לא מוכנה להתקרב למים כי היא בטוחה שזה יגרום לרגליים שלה להפוך לזנב, ושאסור שאף אחד ידע שהיא בת ים," הוא אמר וצחקקתי מעט. הוא הצביע על הבלונדינית מהחדר ממול. נערה בשנות העשרה שלה.
"זאת קלייר הבלונדינית. היא חושבת שהיא אשת זאב ששאר אנשי הזאב רודפים אחריה כי היא התאהבה והסכימה להתחתן עם ערפד," ידו עברה להצביע על הבחור עם הבובה של הכלבלב. רק כעת הבחנתי כמה הוא היה גדול.
"וזה אוסטין מק'קוי. כולם קוראים לו אל הגדול. הוא מאמין שהבובות שלו הן חיות המחמד שלו, ושהן יכולות להרגיש וצריכות טיפול. הבעיה היא שכשהוא מתעצבן הוא מוציא את זה על הבובות וקורע אותן. אחר כך הוא מצטער ובוכה כי הוא בטוח שהוא הרג אחת מחיות המחמד שלו," מר קרואולי אמר.
זה היה נורא. הכל כאן נורא. להבין שאני נמצאת בחברת משוגעים העבירה בי צמרמורת, אך במקום להביע את הרתיעה שלי הצלחתי להוציא מפי רק שאלה קטנטונת.
"ומה איתך, מר קרואולי?" שאלתי.
"מונטגומרי, למען האמת. קרואולי זה כינוי שהדביקו לי כאן בגלל השם הפרטי שלי," הוא אמר ושאף שאיפה נוספת מהסיגריה.
"שהוא?"
"אליסטר."
"כמו אליסטר קרואולי," אמרתי ספק לעצמי, ספק לו.
"רק שאני אליסטר מונטגומרי. ואת?"
"האוורד. גרייס האוורד," אמרתי.
"נחמד להכיר אותך, מיס האוורד. נחמד להכיר מישהו לא משוגע במקום הזה," הוא אמר.
"גרייס," תיקנתי. "נחמד להכיר גם אותך, מר מונטגומרי," השבתי.
"אליסטר," הפעם היה תורו לתקן.
הוא לא יכול להיות האח האבוד של דניאל. שם המשפחה של דניאל היה הארט. אני לא יודעת איך להסביר את זה. הוא כל כך דומה לדניאל, זה צבט את ליבי והכאיב לי. מעולם לא נתקלתי באנשים כה דומים, כמעט זהים, אבל חסרי כל קשר גנטי. זה לא הגיוני.
"יש לך אחים, אליסטר?" שאלתי.
"היו."
רציתי לשאול למה הכוונה, יתכן שאולי בכל זאת יש לו קשר כלשהו לדניאל, אך לא העזתי. הוא אמר "היו", בלשון עבר. זה סימן די ברור להפסיק לשאול שאלות. זה נתן לי תקווה. אני לא בטוחה, תקווה למה בדיוק, אבל זה שימח אותי.
שוב נשמעה שריקה צורמת. הו, בשם האלוהים, שומעים את המשרוקית החלודה הזאת מקילומטרים. אליסטר קם ממקומו וכיבה את שאריות הסיגריה שהייתה בידו.
"היה נחמד," הוא אמר, הסתובב על עקביו והלך.