Silent scream-1

אז זו אחת הגרסאות לפרק שעשיתי ואני חושבת שהיא טובה יותר מהאחרת. בבקשה תקראו ותגידו לי מה דעתכם!!!!!!!!!!!!!!!!
–
פרק ראשון: צרות
חרא יום.
אז שברתי למישהי את האף. ואת היד. אז צריך לשים אותי במעצר?! ישבתי על רצפת התא ושיערי הג'ינג'י בגוון הלהבה התפזר סביבי.
מסתבר שהמשטרה לא הצליחה למצוא את ההורים שלי. אולי זה היה כי הם מתו כשהייתי בת חמש. אולי לא. מי יודע?
ואז בא איזה מישהו. הסתכלתי עליו רק בגלל שהוא היה חתיך ממש. שיער שחור ופרוע. עיניים ירוקות כחולות. עגיל בצד שפתו התחתונה והוורדרדה. שרירים. כל כך הרבה שרירים. אבל לא בדרך שגרמה לו להיראות כמו גוש סטרואידים. בדרך שגרמה לו להיראות כאילו הוא חיי בחדר הכושר. אני מודה, נמשכתי לתדמית הילד הרע. תמיד נמשכתי לתדמית הזאת. אהבתי מסתורין וסכנה. ואז הוא ניגש לתא והסתכל עליי. גלגלתי עיניים והבטתי הצידה. "בואי. אנחנו הולכים." הסתכלתי עליו בהפתעה, אבל היי, מי אני שאזלזל בדבריו? קפצתי על רגליי ויצאתי מהתא בנחת, הולכת לצדו ונכנסת לרכב שלו. "ואתה….?" שאלתי. החתיך הביט בי. "סטיבן." אמר והחזיר את מבטו לכביש. "ואנחנו נוסעים ל….?" הוספתי. "סן-דייגו." גלגלתי עיניים. "אתה מדבר רק בשמות?" עקצתי. "אנחנו נוסעים לבית לנוער במצוקה בסן-דייגו." פי נפער. "א-אני לא נוער במצוקה." מלמלתי ובהיתי בו. "ההורים שלך מתו לפני תשע שנים ומאז ישנת בבתים של חברות ואנשים 'נדיבים' שיכלו להיות אנסים וגנבת כספים בשביל להתלבש. זה נחשב נוער במצוקה. לקח לנו מלא זמן לאתר אותך. כשעצרו אותך פרסמו ליתר ביטחון גם במקומות לנוער במצוקה וזה העיר אותנו. אז שלחו אותי להביא אותך." נשימתי נעתקה. פאק.
הרבה מאוד זמן שתקתי. לבסוף הוא עצר ליד מלון ועשה לנו צ'ק-אין. הוא עלה איתי ונכנסנו לאותו החדר. "אין לנו חדרים נפרדים?" שאלתי במעין תקווה.
הוא הביט בי בחיוך עקום. "בשביל שתוכלי לברוח בשנייה שבה תהיי לבד? לא נראה לי." הסתכלתי סביבי ואת מבטי לכדה ספה שנראתה אפילו נוחה יותר מהמיטה הזוגית. קפצתי עליה ושמחתי שאני כזאת נמוכה –161.5– יחסית לגילי כי היא לא הייתה ספה כל כך גדולה. "אני ישנה כאן." הכרזתי וחיבקתי כרית ספה גדולה. סטיבן משך כתפיים וזרק לי כרית אחת מהמיליון שהיו על המיטה הזוגית ונתן לי שמיכה דקה. פתחתי את הארון ומצאתי שקית. הלכתי לשירותים והסתכלתי מה זה. סטיבן אמר להם במקרה שאנחנו זוג או משהו? כי זאת הייתה כתונת תחרה לבנה (דווקא לא שקופה, תודה לאל) קצרצרה והולי גאד דאמיט, זו הייתה חתיכת כתונת סקסית. השארתי עליי תחתונים והתלבשתי. יצאתי מהשירותים וכחכחתי בגרוני לסטיבן. הוא הסתכל עליי ועיניו התרחבו. "מה בדיוק אמרת להם?" שאלתי בקול עצבני והנחתי את ידיי על מותניי. "את נראית כל כך מבוהלת, כל מה שיכולתי לומר בשביל שלא יחשבו שאני חוטף אותך זה שאנחנו מתכננים לעשות את זה בפעם הראשונה הערב." מלמל. הסמקתי עמוקות והסתכלתי הצידה. הלכתי במהירות לספה, מרגישה את מבטו עליי, וכיסיתי את עצמי בשמיכה. "בן כמה אתה, בכל מקרה?" שאלתי. "שבע עשרה וחצי." הוא אמר בפיהוק וצנח על המיטה. אז הוא גדול ממני בשלוש שנים. לא כזה רציני. אז למה הוא מתנהג כל כך ביהירות?
כעבור כמה זמן נשימותיו התייצבו.
ניסיתי להירדם גם אני אבל הספה התבררה כהרבה פחות נוחה משחשבתי. שקלתי בדעתי ולבסוף החלטתי.
קמתי ובדממה של חתול נינג'ה התקדמתי אל המיטה. הזדחלתי בזהירות לצדו של סטיבן והתכסיתי בשמיכה שלי. אני לא אחלוק עם הפוץ הזה שמיכה.
לאט לאט שקעתי בחשכה של שינה.
.
—סטיבן—
.
התעוררתי בבת אחת וגיליתי את היילי בזרועותיי, עטופה בשמיכה שלה כמו גולם. שיערה דמוי הלהבה התפרש כמניפה. נזכרתי כמה נאלצתי להתאפק אתמול בערב כשהיא יצאה לבושה בכתונת הלבנה ההיא, היא נראתה כל כך סקסית. והייתי רגיל לבחורות סקסיות שמסכימות לי לגעת בהן, לא לנערות בנות ארבע עשרה שנראו תמימות ופראיות באותו הזמן.
קמתי בזהירות מהמיטה והתלבשתי במהירות, מסיט את מבטי מדמותה השלווה. כשסיימתי להתלבש ניגשתי אליה וניערתי אותה בעדינות, קורא בשמה. היא מצמצה כמה פעמים בעיניים הירוקות האלה שלה שהקפיאו אותי וחיממו אותי באותו הזמן ואז הזדקפה במיטה, מביטה סביבה בבלבול. "אני ערה, אני ערה." אמרה בקול ישנוני ועצבני. "תתלבשי." הוריתי בקול מאופק והיא השילה מעליה את השמיכה, חושפת לעיניי את אותו הגוף המרהיב עטוף בכתונת הלבנה שהלמה אותה כל כך. היא חטפה את בגדיה ונכנסה לחדר השירותים, מותירה אותי בוהה באותה נקודה בה היא נעלמה.
.
הילדה הזאת היא צרות.