החיים בזבל – במיוחד כשאתה בן 14 ואתה לא יכול להיכנס לסיפור הזה.

לפני שנים רבות, בלבו של עמק רחב ידיים, שכנה לה עיירה קטנה ומרוחקת. ולא סתם העיירה מרוחקת. למעשה, בעיירה הזאת, גילו לפני שנים רבות בלב כואב, מחלה מדבקת וחשוכת מרפא שפוגעת בכל אדם ואדם ללא הבדל של דת, גזע ומין.
בזמנים עברו נחשבה המחלה לקשה, ואפילו בימים אלה, המחלה הינה מדבקת ברמות מזוויעות, אך אנשים רבים נאלצים להתמודד איתה במשך כל חייהם בכובד ראש.
ובעיירה הקטנה והישנה, דרה לה משפחה מרובת ילדים שכולם בה, בלי יוצא מן הכלל, טוב, למען האמת חוץ מאחת, חלו במחלה הנוראית.
"יצחק, יא בן זונה! איפה האודם שלי?" צעק חיים, הבן הבכור, לאחיו התאום.
"למה אתה צריך אודם יא הומו?! אתה בן בכלל יא אפס" אמר יצחק תוך גלגול עיניים.
"קראת לי הומו עכשיו? שאני אבין? תגיד לי יא חתיכת נבלה מכוער, אתה לא מתבייש? פעם אחרונה שאתה מדבר ככה לאחיך הבכור מובן לך?" חיים התקרב ליצחק, ירק עליו מוחטה וחזר לחפש אחר אודם.
יצחק פחד מחיים וויתר לו, משום שאצל חיים, המחלה התפשטה כמעט על כל גופו ומצבו היה מחריד למדי.
לפתע, באה חיה, אחותם הצעירה של חיים ויצחק והתבוננה בהם חרש.
משום היותה צעירה, היא איננה נדבקה במחלה ממנה סבלה משפחתה.
חיה המשיכה להביט בשני אחיה הנחותים בקור רוח, ולא פצתה פיה.
"חיה יא מכוערת מה את רוצה?" צעק חיים בכעס.
"חיים, מה אתה מחפש?" שאלה חיה בפשטות עדינה.
"יא מטומטמת! את לא יודעת מה אני מחפש? תגידי, את לא מתביישת? לכי תזדייני עם החבר הדמיוני שלך שגם הוא לא מוכן לגעת בך יא מכוערת" צעק חיים בעליצות.
"אין לי חבר דמיוני" אמרה חיה בקול ביישן.
"יש לי רק חברה אחת דמיונית וקוראים לה שרה" המשיכה במבט מושפל.
"את כזאת פתטית!" לעג יצחק.
יצחק הביט בחיים, בהיותו שמח מאותה ירידה על חיה, ולכן המשיך בשלו:
"את כזאת טיפשה קטנה, בטח את כל היום עם החברים הדמיוניים שלך…" הוא עצר לרגע קט והמשיך:
"בעצם, אני בטוח שגם הם לא מוכנים לגעת בך יא מגעילה"
שני האחים צחקו ברעש וברוע לב תוך החטפת אגרופים אחד לשני.
חיה נשארה איתם בחדר, מביטה באחיה ומבינה את חומרת המצב. היא מבינה שמהמחלה הם כבר לעולם לא יבריאו, ושכדי להימנע מהדבקות במחלה הנוראית, עליה לנקוט בפעולות מהותיות.
למרות המצב המזעזע של המשפחה, חיה ניסתה בכל זאת לנסות לעזור לאחיה להחלים.
"חיים, אתה עדיין מחפש את האודם?"
"תגידי לי, יא מפגרת, מה את חושבת שאת עושה?" צעק יצחק בניסיון להגן על אחיו ונתן מכה בראשה.
"יצחק, אני רק מנסה לעזור" אמרה חיה כשכולה דומעת.
"יא בן זונה, אתה לא רואה שהיא בוכה?" אמר חיים בתקיפות.
ועוד לפני שיצחק ענה על שאלתו, חיים המשיך את משפטו:
"צריך לפוצץ אותה, לעצב לה את הפנים שלה מחדש, לעקור לה את העיניים מהמקום ולפנצ'ר לה את הגוף!!! צריך להרוג את התינוקת הקטנה הזאת!"
חיה הייתה בהלם, מניין חיים הביא את זה? המחלה הזאת, משתלטת על גופו של חיים יותר מדי! מה עליה לעשות? באילו פעולות לנקוט? כיצד למנוע הדבקות במחלה וכיצד למנוע מיצחק להגיע למצב הנוראי של אחיהם הבכור חיים?
ובלילה, כשחיים ויצחק הלכו לישון, חיה הבינה שזה או עכשיו, או לא לעולם לא. היא ידעה שאם היא לא תעצור את המצב, גם היא תידבק במחלה המזעזעת והמידבקת ושעליה לפעול בכל תוקף כדי למנוע את המצב.
היא לקחה מחבת גדולה היישר מהמטבח, רצה לחדרם של חיים ויצחק, ובלי יותר מדי מאמץ, נתנה מכה חזקה לביציהם הקטנות עד ששניהם איבדו הכרה מרוב כאב.
היא ידעה שיצחק בעיקר מושפע מחיים ושחיים הוא הגורם העיקרי בהידבקות במחלה, לכן היא גררה את חיים על הריצפה, יצאה איתו לטיול קצר ברחוב השומם והחשוך עד שהגיעה לפח זבל גדול.
בהגיעה לפח, היא חייכה קלות ואמרה באושר: "מחלה שכזאת – לא בבית ספרי!".
היא זרקה את חיים לפח וחזרה לביתה רגועה ושלווה כשבראשה הידיעה שהמחלה הנוראית הזאת – הטיפשות, אמנם מדבקת, אך גם אותה אפשר למנוע ולעצור.
אה כן, ושהאח הגדול שלה, החיים – בזבל.