הממלכה האבודה | הקדמה

לא האמנתי.
זה לא יכול להיות.
פשוט לא.
לאמא עמדו דמעות בעיינים.
היא הושיטה את ידיה קדימה והתקרבה עלי.
אבל צעדתי צעד אחורה.
כעסתי עליה. כעסתי על כולם.
״איך אתם יודעים?!״ שאלתי את אמא בעיינים דומעות. ״אתם לא יכולים לדעת עם הוא רק נעלם!״
הדמעות כבר הגיעו לסנתר.
אמא הביתה בי במבט של צער ורחמים.
״אוי, חמודה, כולנו עצובים ומצטערים, אבל אנחנו לא יכולים לדחות את האמת בגלל זה״
הביתתי לה בעיינים. זה באמת מה שהיא חושבת.
היא לא מבינה.
הם לא מבינים.
אף אחד לא מבין.
פתחתי בריצה.
עקפתי את אמי הקוראת לי לחזור, יצאתי על החצר וחלפתי על פני האנשים הלבושים בשחור והמכוניות הנמוחות שלהם, חציתי את הכביש ועליתי על הגבעה.
מולי השתרעו השדות הירוקים של אנגליה.
ולפני, על עוד גבעה, יותר גבוהה וירוקה, נח מגדל אבלון המפורסם.
הבתתי על אבלון.
אבא שלי לא מת.
ואני הולכת למצוא אותו.