(המשך לקדמה הקודמת) פרק 1

פרק ראשון: עוד מעט
מצב רוחה של פרו החל להשתפר. שוב היא הלכה לעבודה במדים היפים שלה בצבעי לבן וורוד.
אני לעומתה חשדתי בכל אדם או דבר סביבי. ניסיתי למצוא רמז לכך שניסיתי להתקבל למחוננים ולא למתקשים. ואיך לעזאזל לא עברתי?
אלכס לא יצרה קשר איתי במשך כל אותו הזמן, היא רק שלחה לי מתנת פרידה, שרשרת פניניות יקרה שנצצה בשמש. פרו דיברה איתי על הפנימיה בחופשיות, כאלו שהיא תרגלה זאת כבר. היא אמרה שעוד מעט ישלחו רשימה של דברים שאנחנו צריכות לקנות, ואילו דברים יתנו לי שם. חיכיתי לרשימה בקוצר רוח. אבל כששאלתי את פרו לגבי כל מה שהטריד אותי, כגון החטיבה למתקשים וזה שניסיתי להתקבל למחוננים בכלל, נראה כי הכל נפל על אוזניים ערלות.
הרשימה הגיעה באמצע ספטמבר, הפעם במכתב סגול בריח של סוכריות:
שלום אלה אוניל,
שמי אוליביה ריבר, אחותה של איזבלה. שתינו מנהלות יחדיו את הפנימיה הנפלאה שלנו קריסטל לבן. החלטנו כי הנך צריכה לבוא בסוף ספטמבר ולא בתחילת אוקטובר מסיבות ביטחוניות לפנימייה. הנה הרשימה:
1. תיק נוח לטיולים ארוכים, לריצה או למסע.
עוד שני תיקים לבית ספר או למסיבות+ תיק קטן לאכסון דברים כגון נייד ופנקס קטן ועט.
2. שני זוגות נעלי ספורט. מורשה להביא גם זוג אולסטאר או נעלי בובה. (עקיבים אינם מורשים)
3. חובה להביא לפחות מזוודה אחת שלמה של בגדים, אך את המדים הסמליים יתנו לך ביומך הראשון בפנימייה.
4. שלושה ספרי קריאה, את ספרי הלימוד תספק הספרייה של הפנימיה.
5. מותר להביא פוסטרים, חפצי נוי, לקים, צבע לשער (רצוי כמה שפחות) ותמונות.
(אם יש לך חפצים שהנך זקוקה להם אנא דווחי על כך לי ונראה מה ביכולתי לעשות)
הרשימה נגמרה. אוליביה מצאה חן בעיני יותר מאיזבלה מכיוון שהיא נראתה יותר חמימה במכתב. במשך שבוע החלטתי מה אני רוצה להביא וכשארזתי את הכל הגיע הזמן ללכת.
פרו בכתה ונתנה לי נשיקה על הלחי. האוטובוס שהיה אמור לקחת אותי לשם היה מתחת לבית. היא הושיטה לי ברגע האחרון חבילה יחסית גדולה בצבע ארגמן ומכתב ושחררה אותי אל האוטובוס. "פרו, אני אוהבת אותך מאוד! תשמרי על עצמך!" צעקתי לעבר החלון שמעלי. תשובה דומה נשמעה מכיוון החלון אבל אני כבר נכנסתי לאוטובוס והתחלנו לנסוע.