זה הקסם, כל הקסם- פרק תשע עשרה

זה היה כאילו לקחו את כל הסיוטים שלי, ושילבו אותם ברגע אחד. מבעד לעלי השיחים הצלחתי לראות רק אלפי צבעים שונים של נעליים, ומדי פעם פרצופו של בן-אנוש קטן. מה שהצלתי לשמוע זה כמה ציפורים מתעופפות, וקולות אנושיים. הרגשתי בידה של מייבל מתהדקת על שלי.
״קדימה, הפסקת אוכל, כולם!״ קרא איש אחד, והתיישב על סלע. ציפיתי לראות פני-מפלצת ענקיים, במקום זה ראיתי פנים חביבות למדי. היה לאיש זקנקן קטן, עיניים כחולות בהירות ושיער דליל.
״אבא!״ שמעתי ילד קורא.
בשנייה הזו ממש, המוח והעיניים שלי לא התמקדו עוד בקבוצת האנשים מולי. הם חזרו שתים-עשרה שנים אחורה..
״אבא, אבא!״
״ליליאן, תחזרי הביתה לאימא, אני אבוא!״
״לא, אבא..״
״רוצי, ליליאן!!״
ברגע הבא שהייתי בהכרה הרגשתי בדשא מתחת לעורי, וראיתי פניהן של אביה, מייבל וקריסטל מעליי. ״ליליאן?״ הן לחשו בקול שהיה שונה כל-כך מקולו של אבי המנוח. ״את בסדר? התמוטטת..״
״ראיתי את..״ הרגשתי בדמעות עולות. חונקות. ״את אבא שלי.. ר-ראיתי שוב איך ה-הוא מ-מת..״
הזיכרון שוב צף ועלה בי. איך בני האדם האלה ראו את הפיון, שהיה אבא שלי, והתחילו לקרוע את כנפיו.. להפיל אותו.. וכל זה לנגד עיניו של בתו בת השלוש בקושי.
אביה חיבקה אותי. ״אנחנו הולכות להראות לבני האדם האלה, תאמיני לי! נעקוב אחרי הקבוצה הזו ונגיע בשנייה.״
לקח לי זמן להתאושש. עצרתי את הדמעות במשך זמן די ארוך ולפתע הן התפרצו בתוך שנייה, והעצב הגיע גם לגופי.. התחלתי ליפול על כל עצם שנקרה בדרכי, תולשת עלים קטנטנים מהשיחים, כנפיי נדקרות בענפיו הקוצניים של שיח הפטל..
״די כבר, לילאן!״ היא תפסה אותי ושתינו נפלנו היישר לת׳וך גומחת שיחים.
״אבא?״ שמעתי שוב את הילד ההוא. ״מה זה שם בשיחים?״
קריסטל הבינה מה הולך לקרות וסתמה את פי. אביה החזיקה את שתי ידיי מאחורי גבי ומייבל גוננה עליי בגופה. היא סימנה לי ״ששש״ עם אצבעה.
״אתה יכול ללכת לבדוק, בן,״ אמר האיש-עם-העיניים-הכחולות. ״אולי זה ארנב.״
שמענו את צעדיו של הילד מתקרבים כאילו היו רעידות אדמה קטנות שמכות באדמה. שלוש הבנות גררו את עצמן ואותי לתוך הקוצים, ולמרות שנדקרתי פעמים רבות לא יכולתי לצעוק..
אור השמש היכה בפנינו כשהילד הסיט את השיח. ״אין פה כלום,״ אמר באכזבה.
הרמתי את עיניי- הדבר היחיד בגופי שהיה חופשי להתנועע- וראיתי את פניו של הילד ההוא.
בפעם הראשונה זה כמה דקות לא היה לי חשק לצעוק. הייתי צריכה רק את עיניי בשביל להביט בו.
היה לו שיער חום שהבריק בשמש, ועיניים כחולות בהירות כמו של אביו, הנה, שיושב שם על הסלע. היו לו רגליים גבוהות ואף קטן. על אף שלא יכל לראות אותי -הייתכן?- הוא הביט ישר בעיניי.
״קדימה, אנחנו צריכים להמשיך!״ צעק קול, ורגליים התרוממו על האדמה. ידיים אספו תרמילים. ילדים קטנים אכלו את החתיכות האחרונות של הכריך. הבטתי על חברותיי, שנשמו בהקלה. כשחבורת המטיילים התרחקה, יצאנו מהקוצים. לכל אחת מאיתנו היו כמה חתכים הגונים במקומות שונים בגוף. על הידיים, על הרגליים ואפילו על החזה. למרבה המזל, הכנפיים לא נפגעו.
״אנחנו צריכים לעקוב אחריהם,״ אמרתי בקול שנדמה כאילו לא יצא ממני.
״בסדר..״ אמרה אביה בקול קצת חשדני. ״בואו נצא עכשיו. ותישארו חשאיות!״
עפנו באוויר, מסתתרות מדי פעם בגומחות עצים. אני הייתי הראשונה שהובילה, נחושה שוב לראות את פני הילד ההוא.
בסופו של דבר ראינו אותם בטור מבולגן מתחתינו. ״צריך למצוא תיק פתוח ולהיכנס לתוכו,״ אמרה מייבל. ״אי אפשר לסמוך שנצליח לעקוב אחריהם כל כך הרבה זמן.״
מכיוון שהכנפיים שלי ושל מייבל הן הבהירות ביותר, אחת מאיתנו הייתה צריכה ללכת. ״אלייך לא ישימו לב,״ אמרה לי. ״את קטנה יותר.״
העמדתי פנים שאני עצבנית מהמשימה, אבל זו בעצם הייתה הזדמנות טובה בשבילי להעיף בילד ההוא מבט.
ירדתי למטה, בשקט הרב ביותר שיכולתי. הבטתי מגובה בטוח בכל התיקים, וראיתי פתח קטן בתיקו של אביו של הילד.
מאושרת מתמיד סימנת לבנות כמו שקבענו, בעזרת סיבוב קטן באויר.ראיתי אותן מחייכות בהקלה ואת כנפיהן השונות יורדות אחת-אחת. ראשונה נכנסה אביה, אחר כך קריסטל, ולבסוף מייבל.
״בואי!״ היא סימנה לי בלי קול. מכיוון שהאיש-עם-העיניים-הכחולות היה אחרון, יכולתי להביט קדימה ללא חשש.
ראיתי את הילד הקטן הולך כמה מטרים מקדימה לי, ובלי לחשוב עפתי אל התיק שלו, פתחתי את הרוכסן בכוח ונכנסתי. לעזאזל הזהירות. לעזאזל המשימה המטופשת שלנו. יש לי תחושה כלפי הילד הזה.
***