אמא! איפה הסוכריה שלך?-פרק 1

"אמא אפשר ללכת לקניון עם נועה?"
"אין בעיה אבל תסדרי את החדר לפני.."
"אבל אמא! קבענו, היא מחכה לי!"
"אם לא תסדרי את החדר לא תוכלי לצאת" השיבה אמא בקול תקיף.
אני שונאת הורים! פשוט שונאת הורים! למה הם תמיד חייבים להטיל על הילדים התמימים שלהם פקודות, לעיתים בפרהסיה ולעיתים ביחידות.
הורים יכולים להיות יעילים ברגעים מסוימים, חלפה בראשי מחשבה אינטרסנטית למדי.
יש את ההורים האלה, שמבינים אותי וזהו.
יש את אלה שפשוט מחלקים פקודות.
יש את אלה בעלי אותו לב שומע, אותו אני מייחלת לאימי ברגעים מסוימים.. אותם רגעים קשים כאלה, בהם הנפש עמוסה בצרות.
אמא שלי היא חלק מקבוצת ההורים אחרת, אני נוהגת לכנות אותם "הורים ילדותיים".
אותם הורים אשר לא התבגרו ומחשיבים עצמם רווקים חופשיים כדרור.
בחוסר גאווה מוחלטת אני גאה להכריז על עצמי כילדת מפתח. שנים רבות שאני חוזרת מבית הספר
ואיתי מפתח שחור, בהבעה קודרת אני מגיעה הביתה בתשישות. מחממת את השאריות מארוחת הערב של יום האתמול. דממה מוחלטת בבית, אין קול ואין עונה, אני יושבת על-יד השולחן בעגמומיות. תחושות העצב הללו נראות בי מחמת אותה תקופה קשה בבית הספר..
מבחנים, מבחנים, מבחנים..
החלום שלי הוא משפחה חמה ואוהבת, אני בת יחידה להורים גרושים. אבא שלי עזב את הבית והתחתן עם אישה אחרת, צעירה מאימי ב10 שנים בדיוק.
בינתיים, אני יושבת בסלון, מיואשת מהחיים וכילדה בעלת דמיון מפותח חושבת לעצמי, מה היה קורה אם…………………………

אמא הייתה יותר קטנה ממני…