דגים ודמויות אחרות

נזרקת חכה במורד הנהר
לעבר אגם חרישי מלא אוצרות חיים.
חבוש כובע קש ודלי לכאורה
יצא העירה איש העיירה.
עטוף בדגיו שמשה לא מכבר,
צעד וצעד במעלה הנהר.
כשהגיע, הוריד הסל מכתיפו
ופתח את שולחנו והציע דגיו לרבים שעברו.
עבר שבוע, עברו שנתיים, ודגיו של האיש
נרקבו להם בסלסילה. קם אז האיש ואמר
אלך לי השוקה להגיש את דגי כמובן אל
מכין הרטבים.
עשה כדברו אך ללא הועיל. עבר יום עברו חודשיים,
ודגיו כבר נדמו לעיסה שחורה מרה.
קם אישנו והצהיר; את דגי אשליך אט אט לחתולי העיר.
פיזר חלק פה וחלק שם לכל חתול רחוב שרק פצח זנבו לתור.
רבו החתולים אך ידוע ודאי שהינם לקוחות מופנמים,
על כן, פנו אף לא פעם אחת לעבר העיסה המרה שבתחתית מושבם.
קם האיש או הדייג למחצה ושאג לעולם:
את דגי אינכם רוצים את זאת אמנם אבין ( נשמתם בזויה והבל פיהם כריח העולם )
אך מה אעשה עם חכותי השכוחות, אלו שביצעו את תפקידם ללא לאות.
האם גם אותם אשליח למצולות ? הן לפחות, תנו לי את חכותי אנשי העיר הלזה. תנו להם לחיות עוד קצת. אל תחנקו אותם עם נשימתם שאזלה.

אולי משאלתו הסופית של האיש לא עלתה למרום, אך אם יביטו לרגע האנשים במורד הנהר יראו איש בודד יושב, חכה בידו וסביבו מונח שק מלא בדגיו שלו.