אחד בפה אחד בראש

פרק 2

הבוקר התחיל נורא. כל הבית קם מאוחר, קלואי לקחה נצח במקלחת וטדי שפך קפה על קים וארוחת הבוקר.
"יש לכם חמש דקות לאכול," רטנה קים, "ואז מתחפפים מפה."
היא עלתה לחדר שלה ושל טדי להחליף בגדים, בקומה העליונה, תוהה איך טדי שפך עליה קפה, ולא על עצמו.
טדי חשב שהוא מקווה שמצב הרוח שלה ישתפר עד הלילה- צבטתי את עצמי. צריך להיזהר ממחשבות כאלה.
ליזלי נכנסה למטבח בפיג'מה ופתחה את המקרר בתנופה. "אני יהרוג אותה! שתצא כבר, לעזאזל!"
היא טרקה את דלת המקרר והתיישבה על יד השולחן. קלואי נכנסה למטבח, עטופה במגבת ומטפטפת מים.
"הנה, יצאתי! מרוצה- מי הסכים לך לגעת לי בדברים?!"
ליזלי הניחה את ידה על תליון השרשרת שענדה. "אולי אם היית יוצאת קודם, לא הייתי צריכה להסוות את זה שלא התקלחתי בבושם!"
"גם השתמשת לי בבושם?!"
מייקל, טדי ואני שקענו בכיסאות והתרכזנו בלאכול את צנימי הקפה שלנו.
"תביאי לי את השרשרת!" 'אחיות קטנות מעצבנות!'
"אל תגידי לי מה לעשות!" 'תמיד היא חייבת להרוס לי!'
קים נכנסה למטבח בבגדים נקיים, חושבת, 'עוד פעם הן התחילו…'
"מה העניין?" היא שאלה.
"קלואי גמרה את כל המים החמים!"
"ליזי לקחה לי את השרשרת והשתמשה לי בבושם!"
"ליז, תחזירי לאחותך את השרשרת שלה, וקלואי, פעם הבאה תראי קצת התחשבות ואל תסיימי את המים החמים – או שפשוט תתקלחי אחרונה."
ליז זרקה לקלואי את השרשרת והלכה לחדר שלה.
"נמאס לי כבר מהבית הזה!" קלואי התיישבה בזעף על יד השולחן ולקחה לעצמה דייסת שיבולת שועל וקפה.
"את בהחלט בגיל המתאים לצאת ממנו," אמרה קים.
"אני מרגישה כל כך אהובה כרגע!"
'אני כזו אמא גרועה,' חשבה קים.
טדי קם וחיבק את כתפיה. "אולי אני אסיע היום את הילדים?" הציע. קים מסרה לו את מפתחות הרכב והציצה בשעונה. קללה גסה עלתה בדעתה.
"אתם צריכים ללכת עכשיו," היא אמרה.
"קדימה חברים, הולכים," אמר טדי.
קמתי והרמתי את הילקוט שלי.
"ליז!" קרא טדי.
"רגע!"
זה לקח הרבה יותר מרגע, כמובן.

*

נכנסתי לכיתת האם שלי והתיישבתי בשולחן הקדמי בקצה.
"היי פיטר," שמעתי מאחורי. זינקתי על רגלי והסתובבתי.
האדם היחיד שהכיר את הכינוי הזה הוא מי שהמציא אותו. אבל ככל שידוע לי, הוא נמצא כרגע ברוסיה.
"אמרה?" שאלתי בתדהמה.
"זו אני," היא צחקה.
"אבל את לא-"
"לא. חזרנו."
נגעתי בזהירות בכתף שלה. היא היתה מוחשית.
"אני באמת כאן," היא אמרה. 'איזה חמוד הוא נהיה- נשאר, בעצם.'
"מתי חזרתן?"
"ממש אתמול. חזרנו לבית הישן."
"למה חזרתן?"
'הוא לא שמח לראות אותי?' "לא תכננו להישאר ברוסיה לתמיד, אדם, רק עד שניפטר ממנו."
"זה לקח לכן הרבה זמן," אמרתי. "אני שמח שחזרת," הוספתי. "כלומר, שחזרתם. אה, חזרתן. לבד. ביחד. לא משנה."
היא חייכה. 'חסר טקט כתמיד,' חשבה. אני חסר טקט?
הפעמון צלצל והכיתה התמלאה במהירות.
"היי, אולי ניפגש בארץ לעולם לא אחרי הלימודים?" הצעתי. הרגשתי את העיניים ננעצות בי ובילדה שמעיזה לדבר עם הפריק.
"נשמע טוב," אמרה אמרה. היא היססה רגע, ואז חיבקה אותי. "התגעגעתי, פיטר."
חלק קטן ממני עדיין האמין שזה חלום, וזה נתן לי אומץ לחבק אותה חזרה.
"גם אני, וונדי."