אחד בפה אחד בראש

פרק 1

לא פעם שמעתי את אחי הגדולים וחברי לכיתה מתלוננים שמשעמם להם בשיעור. לי אף פעם לא היתה בעיה כזו. למעשה, הישיבה בכיתה היא אחת הפעולות המשעשעות ביותר שחוויתי.
כשהייתי בן שבע לקחו אותי לאיבחון. המורה אמרה שאני אף פעם לא מקשיב, למרות שהיא חשבה לעצמה שאני כנראה מפגר, כי קים וטדי צעירים מאוד. והפסיכולוגית אמרה שאני סובל מ – ADHD, למרות שהיא באמת חשבה שמורים בימינו לא יודעים ללמד. וההורים שלי אמרו לי שהם אוהבים אותי ובוא נלך כבר הביתה, למרות ששניהם חשבו את אותו הדבר: 'בעיות ריכוז זה לא תורשתי?'
אבל תגידו לי אתם אם הייתם מקשיבים בכיתה כשדברים הרבה יותר מעניינים קורים מתחת לפני השטח: מאיה מדמיינת את החיים בתור ברבי, ג'ק משרטט טבלה על למה לצבוע את השיער לירוק כמו שחקן הכדורגל המפורסם ההוא ולמה לא, אלי מהרהרת בשאלה למה כלבים שונאים חתולים ואפילו ברט החנון לא מקשיב אלא מתדיין עם עצמו בקשר לשאלה האם כדאי לו לצאת עם המשפחה לגלידה או לפיצה לכבוד יום ההולדת שלו.
למקרה שלא הבנתם, אני אשים את זה על השולחן: אני קורא מחשבות.
טוב, אני לא בדיוק קורא אותן, או שומע אותן, אלא יותר… יודע אותן. אם אני אסתכל עליך הידיעה על מה אתה חושב פשוט תצוץ בראש שלי. נשמע לכם מלחיץ?
זה כנראה מסביר למה אין לי הרבה חברים. לא שגיליתי להם – כבר מגיל צעיר הבנתי שזה לא בנורמה לדעת מה אחרים חושבים – אלא שחברי לכיתה, או ליתר דיוק, אלה שנאלצים לחלוק איתי כיתה כי אין עוד גן, בית ספר או תיכון בעיר הקטנה שלנו, מתלוננים שאני גורם להם תחושות חום, קור, אי נוחות או סחרחורת.
היתה רק ילדה אחת שלא היה לה אכפת מזה, כנראה כי גם היא סבלה מבדידות ודחיה חברתית, וזו אמרה ג'ייקובס. לצערי, החברה הכי טובה שלי (והיחידה) מאז גיל ארבע נעלמה יום אחד כשהייתי בן עשר. בכיתי כל כך שאמא שלי גילתה לי שהן ברחו מהאבא האלים שלהם, שנהג להשתכר ולהרביץ להן. יום אחריהן גם הוא נעלם.
החיים שלי היו די נורמליים בסך הכל. לא סיפרתי לאף אחד על זה שידעתי מה כולם חושבים, ואף פעם לא חוויתי את אחת התחושות האלה ששותפי לכיתה תיארו.

*

במשך הזמן אימצתי לעצמי טריקים שמנעו ממני להשתגע. לדוגמא, אם אני לא מסתכל, אני לא יודע. במקרים בהם קשר עין הכרחי, צביטות חזקות או מצמוצים יעילים מאוד.
יש גם דברים חיוביים בכל העניין. למשל, כשהמורה לאלגברה מברבשת לה על משפט פיתגורס ואין
לי מושג מה היא אומרת, אני יכול פשוט לבדוק איך ברט ניסח את כל העניין בראש שלו. הוא חושב וכותב מהר, אבל גם הרבה יותר מובן.
יש לי משפחה מאוד מיוחדת. אמנם לא באופן שבו אני מיוחד, אבל היא בהחלט יוצאת דופן.
טדי וקים נישאו מיד כשסיימו תיכון, אחרי שיצאו מאז כיתה י'. תשעה חודשים לאחר מכן קלואי נולדה, ושנה אחריה מייקל. אחרי חמש שנים אני נולדתי, ושלוש שנים אחרי – ליזלי.
ליזלי ואני קרובים מאוד. זה הגיוני, בהתחשב בעובדה שידעתי מה היא חושבת כל פעם שהסתכלתי עליה. מאחר ולא היו לי הרבה חברים לבלות איתם, השקעתי הרבה זמן בטיפול באחותי. המשחק והשמירה עליה היו מאתגרים; לפעמים המחשבות שלה דהרו כמו סוסים ולפעמים נדמו באופן מבורך. אבל עם השנים היא גדלה והתחילה להביא חברות הביתה. אמנם חלקן חשבו שאני חתיך הורס, אבל רובן רק תהו איך ייתכן שהילד הכהה הזה מקושר גנטית לליזלי ומשפחתה הבהירים (האמת שגם אני תהיתי על זה ואפילו שאלתי את קים אם אני מאומץ, אבל היא נשבעה שלא וראיתי שהיא דיברה אמת). אז למען חיי החברה של אחותי, הסתגרתי יותר ויותר בחדר שלי ופיתחתי תחביב חדש: מטוסים.
במשך שמונה שנים מאז האבחון חיי התנהלו על מי מנוחות. ואז אמרה חזרה מרוסיה.