בקורס לכתיבה יוצרת

בשביל לכתוב סיפור, צריך לחקור. אפילו את העולם הדמיוני שלך, היא אמרה לי. גם אותו אתה צריך לחקור, אמיר. תנסה להבין מה הוא, מי שוכן בו, מה המטרה של כל התושבים. איך נקרא העולם הדמיוני שלך? איזו מן ממלכה זו? תנסה להבין איך היא פועלת…

ואני תמיד גיחכתי ואמרתי, נו ברור שהיא פועלת על סוללות!
נדמה שאף אחד לא חשב שזה מצחיק כמוני.

בקורס לכתיבה יוצרת אנחנו צריכים להיות יצירתיים, לחרוג מגבולות השעמום וההיגיון, אבל אף פעם אסור להיות קצת משועשעים או משעשעים. מי שעושה את זה, מיד עף. אני, אני תמיד כותב על מה שבראש שלי, מה שזורם לי, מה שמתאים.
זאת הקללה של אדם עם ראש פתוח.

בללה-לנד אתה יכול להיות כמו מה שבא לך, בתנאי שזה מתאים לחוקים. אסור לך לחרוג יותר מדי, להיות משוגע, לכתוב על דברים קשים מדי. כמובן שמותר לכתוב על הנפש, על כל מיני דברים כבדים, ועם זאת, אף פעם… אף פעם אסור להגזים.

מאז אותו היום הפסקתי להגיע לקורס לכתיבה יוצרת.
נדמה שאף אחד לא שם לב לחוסר נוכחותי.

בקורס לכתיבה יוצרת אנחנו יושבים במעגל, כל אחד והבועה ששומרת עליו. כל אחד והמטען שלו, אני יכול לצייר בראש שלי איך וכמה גדול הוא. כל אחד והמחשבות שלו, כל אחד מנותק בשלב מסוים, אסור לתת לרגש להשתלט עליך.

בשביל לכתוב סיפור, או שיר… צריך לחקור. צריך לבדוק עד כמה זה אמין. גם בעולם הדמיוני שלך יש חוקים, היא אמרה לי. אל תפגע, אמיר, אתה חייב להיות מנותק, רק ככה תעביר את המסרים שלך באופן החד ביותר. אתה מבין?

ואני גיחכתי, שוב. הרהרתי לעצמי בקול רם, ואם אני לא מבין, היית מסבירה לי?
נדמה שאף אחד לא היה שם כדי להקשיב.

בקורס לכתיבה יוצרת אני מוקף בקברים. אנשים מתים תמיד נותנים לי השראה. מה הייתה המחשבה האחרונה שלהם? האם הם התחננו? האם זה כאב? האם שאפו את האבק? את החול? איך זה מרגיש כשנשמתך יוצאת מגופך? האם היא משוטטת בעולם, אם כן, לאן? האם היא מרגישה לבד?…

אתה חייב לזכור שאין דבר שיעצור אותך, תן לדמיון לשוט, רק אם הוא לא חורג מהגבולות. הספינה הקטנה שלך שברירית. אתה מוכן לדבר על הסיפור שכתבת, אמיר? היא הייתה שואלת כל פגישה מחדש. לא יכולתי להוציא מילה.

הספינה הקטנה שלי שברירית, קוראים לה נפש.

אתה חייב לזכור להיות אנושי, אמיר, אל תאבד את עצמך בתוך עולם מלא ברוחות. הייתה מפצירה בי, ולי כבר נמאס, נמאס, נמאס. אני לא אוהב שחיים אומרים לי איך מרגישים. זה ברור שהם לא מבינים את הכאב של המתים. זה ברור שהם לא מבינים אותי.
אולי יום אחד, כשהם יפסיקו להישען על קברי, לטעון, לבכות, להשתטח ולהציק לי בשעת צהריים מוקדמת כזו, אולי אז אוכל לענות.
היום, רק היום, אני צריך קצת שקט.
רק אני, שאר המתים והרוח על האבן, נעימה וקרירה.

ככה זה, בקורס לכתיבה יוצרת של אסתר. היא אוהבת לבוא ולספר… איך עבר עליה היום? אני מנסה לשאול.
אבל לא ככה מתנהגים מתים, הם מזכירים לי.
ולפעמים אני יוצא מהקבר, מהעולם הדמיוני שלי, מהמחשבה. אני יכול לראות את אסתר על ברכיה.
אני מרגיש געגוע וחרטה, אני מנסה להביע. שוב, המילים לא יוצאות, רק אנקה חרישית מפי.
איך זה מרגיש להיות חי, כבר שכחתי, את מראה הדמעות והעצב אני זוכר היטב. כשהיא אוחזת בשולי שמלתה ומנקה אותן מעפר היא מעקמת את פניה, כאילו עוד שנייה הם נמסים והיא מתמזגת לתוכי.
כמה אני מייחל שנתאחד, אני אומר לעצמי. אך אסתר לא שומעת…