גן העדן האבוד – פרק 5

גן העדן האבוד – פרק 5:

עברו שלושה חודשים מאז פגישתם הראשונה עם ליאו. דצמבר מיהר להגיע והיה כבר בפתח.
לקח להם זמן להתרגל אחד לשני. עדיין היו ויכוחים וחלוקי דעות, אך איכשהו הם ידעו להסתדר אחד עם השני. איזבל הייתה במרכז תשומת הלב בעיקר, חביבה על בנים ואחת הכובשות בבית הספר, רוב הבנות נרתעו ממנה. פפר גם לא התרחקה מתשומת הלב. אומנם ה-"יש לי חבר" השקרי שלה, שבר לא למעט את הלב.
מריאן הייתה השקטה של החבורה, אך אף אחד לא זלזל בה, היחס שלה היה נוקשה והתייחסו אליה ברצינות בעיקר בגלל חזיונות העתיד שלה. אלנה הייתה מעט דומה באופי למריאן, היא גם נהגה לשתוק עקב הביישנות שלה. מקס היה הבחור החייכן והחברותי, כולם אהבו אותו.
סטף ניסה לשמור על מרחק, היה לו קשה להתחבר וליצור חברות הדוקה הוא גם לא ניסה.
היחידה שדיבר איתה בעיקר, הייתה איזבל. שון היה המצחיק של החבורה והפלרטטן הנצחי, כולם כבר היו רגילים שהחליף בחורות כמו גרביים. הוא וצ'ילי החלו להסתדר קצת יותר, אבל גם כן ניסו לשמור על מרחק, בעיקר כי שניהם היו אהודים. קיילס הייתה החידה של כולם, אף פעם לא ידעו על מה חשבה או מה הרגישה, גם אמון מוחלט עוד לא רכשה כלפיהם. אומנם התאחדו, אך היא לא שכחה שכל אחד היה שונה וזה עלול היה להפריע בעתיד.
היו שמועות כי נוצרו לא מעט קבוצות שונות בבית הספר, שמטרתן הייתה להיפטר ממוטנטים ומערפדים, כמו כן היו שמועות שישנן קבוצות שרצו להיפטר מבני האדם.
אף אחד לא ידע מי האויב של מי, המקום לא היה בטוח כמו שכולם חשבו. המורים לא לקחו זאת כאיום, עוד לא אירעה משהו נורא, ולכן חשבו כי כל זה עוד שטות זמנית.
פיל ביקש להצטרף כמה שבועות לאחר מכן, ליאו הסכים למרות היותו בן אדם.

# # #

היא עמדה מאחורי הדלת וחיכתה לבואה. ברגע שהדלת נפתחה, היא הידקה את המזרק האדום בידה. אלנה נכנסה אל תוך החדר לבושה בשמלת ערב שחורה ארוכה. שיערה החום היה פזור כרגיל לכל אורך הגב שלה. ועל פניה מסיכת תחרה שחורה שמיהרה להוריד. פניה היו סמוקות מהתרגשות.
היא נשכבה על המיטה, נזכרת בנשיקה שחוותה מהבחור הזר. כל כך מרוכזת במחשבותיה שאפילו לא הבחינה בזה שלא נמצאה לבד בחדר.
"אני מצטערת…אבל אני חייבת לעשות את זה.." נשמע קול נשי הרועד מבכי. אלנה הופתעה אך לא הספיקה להגיב. הדמות בעלת הכפפות האדומות קפצה מעליה ונאבקה באלנה. כיוון שאלנה לא ציפתה לה, היא הצליחה במזימתה. היא החדירה את המזרק האדום היישר אל צווארה.
אלנה צווחה מהכאב שכרסם את גופה, בידיה ניסתה להגיע אל המזרק ולהוציא אותו, אך חולשה עזה תקפה את גופה. ההשפעה הייתה מידית וגופה החל לפרפר. תוך דקה גופה הפך ללבן חיוור, חולה והשתנקה מכאב. היא גססה, ולא יכלה להיאבק יותר. לא נשארה בה רוח חיים.
~ ~ ~
"לא!" צעקה איזבל משנתה וקמה מיידית למצב ישיבה. היא מיהרה להפנות את מבטה לכיוון חברתה הטובה. אלנה הביטה בה במבט טרוד.
"זה היה רק חלום" נאנחה בהקלה, אך אלנה לא נרגעה.
"לא יכולתי להתעלם…" מלמלה. איזבל הייתה כל כך טרודה בשנתה, שלאלנה לא נשאר אלא לקרוא את מחשבותיה.
"זה היה חיזיון, נכון?" שאלה. איזבל ניגשה אליה.
"אני לא יודעת להגיד לך בוודאות…" אמרה בצער.
"אני אצא לשאוף אוויר צח" אמרה אלנה ויצאה מהחדר. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, ולמרות שאסור היה להסתובב בחוץ בשעות הללו, היא בכל זאת התרחקה מהמעונות והגיעה אל הגג של בניין הלימוד.
כאשר עלתה לשם, הופתעה כי היא לא הייתה לבד שהסתובבה שם בשעות כאלה.
פיל ישב על הספה ושיחק בסכינים שלו. היא נרתעה במקום. כולם כבר ידעו שהוא שנא ערפדים.
"לא מצליחה להירדם?" תהה. היא לא חשבה שידבר איתה. היא הנהנה באישור ועקבה אחר הסכינים שלו. כאשר הבחין בכך שהייתה מוטרדת מהמשחק שלו, שם את הסכינים בתוך הכיס של המכנס. היא סידרה את השיער מאחורי אוזניה והתיישבה על ידו, נאנחת על גב הספה.
"מה אתה עושה כאן בשעות כאלה? חושב על דרכים להיפטר מערפדים?" אמרה בעוקצנות.
הוא הרים את הספר שלקח מהסיפריה. "דרקולה" קראה בגיחוך.
"היית קרובה." אמר.
"חלק מהאנשים היו מתים לתת הכול בכדי להפוך לערפדים," אמרה. הוא גלגל בעיניו, "ממש.." סינן בציניות.
"יש גם ערפדים טובים," הוסיפה. היא לא רצתה שתהיה לו דעה שלילית לגבי ערפדים.
"ערפד טוב זה ערפד מת." רטן.
"טכנית, כולנו מתים." חייכה אלנה, "אני מניחה שהדעה שלך כזאת מכיוון שבעבר קרה משהו עם ערפדים.." , "ערפד הרג את המשפחה שלי!" הוא קטע אותה בכעס. היא השתתקה.
"ובכן ערפד הציל את החיים שלי…" אמרה בלחש, "אז האם כל הערפדים רעים? גם אלה שנותנים לך הזדמנות לחיות בפעם השנייה?" היא הפנתה אליו את השאלה. לא היה לו מה לענות לה.
"תסתכל עליי…גם אני ערפדית, ובכל זאת אתה יושב כאן לידי ולא מנסה להרוג אותי.." אמרה. אומנם ברגע שאמרה "להרוג", נזכרה בחזיונה של איזבל ודמעות הציפו את עיניה.
"אלה שני דברים שונים.." , "לא נכון" קטעה אותו בכעס.
"אתה מוצף בשנאה כלפינו, כל יום יושב ולומד כל פרט קטן על ערפדים, על נקודות החולשה, על נקודות התורפה…אתה מת לחסל אותנו בגלל איזה ערפד אחד שהרג את אמא שלך!" הכעס עלה בתוכה.
"ואם זה היה בן אדם עלוב כמוך? היית עכשיו צד את כל האנושות בכדי לנקום את מותה???" התפרצה. הוא לא הבין את מקור הזעם הפתאומי שעלה בה, אך היה חייב להודות שהעלתה נקודה חשובה בפניו. הוא לא היה הורג את כל בני האדם בגלל אחד, הוא היה נוקם רק בזה שאשם.
"כל החיים שלכם שמעתם סיפורים על ערפדים, עד כמה שאנחנו נוראיים ,צמאי הדם…הסטיגמה המטופשת שהמצאתם לעצמכם…" היא קמה מהספה וניגשה אל המעקה, "כידוע לי גם אנושיים לא מלאכים…שאני אזכיר שהמלחמה הראשונה התרחשה בגללכם?!" סיננה בין שיניה. הוא שתק. היא צדקה.
"אסור לשפוט לפי ערפד אחד מבין רבים, אסור לשפוט לפי אדם אחד מבין רבים." הפעם דיברה יותר ברוגע. הוא ניגש אליה ואומנם היסס, אך הניח את ידו על הכתף שלה כאות תמיכה.
היא לא החזיקה בעצמה ופשוט נפלה אל זרועותיו. הוא נדהם.
"אני הולכת למות.." ייבבה. "אני לא הולך להרוג אותך" הוא חשב שהבעיה הייתה בו ושהשיחה שלהם, היא זאת שהשפיעה עליה ככה.
הוא הרחיק אותה ממנו והביט אל תוך עינייה. עיניה החומות הפכו לאדומות מרוב בכי. לפתע הערפד המאיים הפך לאגדה בפניו, והיא הייתה בסך הכול ילדה קטנה שהייתה זקוקה למחסה.
"את יודעת מה..בכדי לכפר על דבריי..אני מזמין אותך לנשף הקרוב" אמר. היא הסתכלה בו בבלבול.
"נשף?"
"נשף מסיכות שמתקיים בשישי הקרוב, עוד ארבעה ימים" אמר. היא זכרה שהמורה שלהם ציינה זאת בפניהם, אך שכחה מזה לגמרי. ועכשיו לאחר שנזכרה בפרטי החלום של איזבל.
הייתה יותר מבטוחה כי ימיה ספורים. "נהדר." סיננה בייאוש.