הגרוטאה

זו הייתה חתיכת גרוטאה חמודה בגודל של כשמונה סנטימטרים באורך, כארבעה ברוחב וכשני סנטימטרים – עובייה. הגרוטאה נראתה חלק ממכונה גדולה יותר. מורכבת הייתה ממספר גלגלי שניים מארד. כאשר הייתי מסובב את הגלגלים, וזאת בקלות מפתיעה, הייתה זרוע קטנה מהצד מתחילה לנוע במין צורה פתלתלה מוזרה. ואם הייתי מניע את הזרוע, אז במאמץ קל, היו הגלגלים מסתובבים במהירות עצומה כשהם משמיעים מין נהם שהפך ליבבה בתדר הולך ומתגבר.
מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי גרוטאות. כשהייתי ילד, נהגתי לשוטט ולחטט במגרשי גרוטאות ובארגזי פסולת תעשייתית. בעיקר באזור התעשייה הזעירה התחום בין שדרות ירושלים, שוק הפשפשים, מגדל השעון ורחוב תרשיש ביפו הישנה. וגם באזור דרום רחוב סלמה. לרוב עניינו אותי הגרוטאות המכאניות. נהגתי למלא את כיסיי ב"מציאות" השונות שאספתי למורת רוחה של אמי. ואכן, בדרך כלל היו כיסי תפוחים, מלאים עד אפס מקום בברגים, מיסבים, פלגים שרופים וחלקי מתכת שונים שהתקשקשו בצלילים מתכתיים ובצבצו ממכנסי החאקי הקצרצרים שלי. אני לא בטוח שהתעניינות זו באה רק מהחסך בצעצועים ממנו סבלתי עקב עוניים של הוריי, אלא גם מתוך עניין אמיתי במכאניקה ובמכונות בפרט. בעזרת כלים משומשים שהשגתי בדרכים שונות, הרכבתי מיני מכונות נעות חסרות כל ייעוד.
כילד, קראתי על חייהם של תומס אדיסון והאחים רייט שגם הם פיתחו את המצאותיהם בחצרם האחורית בעזרת גרוטאות שמצאו בסביבתם. חלומי הגדול היה לחקות אותם ולהיות גם כן ממציא, אף שלא ידעתי מה. את מציאותיי שמרתי בארגזים ישנים ובקופסאות קרטון בחצר ביתנו האחורית, שאמי מניה וביה השליכה מדי פעם לפח האשפה וזאת כמובן ללא רשותי ולמורת רוחי הרבה.
את גרוטאת הארד, אהבתי יותר מכל אוצרותיי. מעולם לא הצלחתי להיזכר היכן מצאתיה ומתי. שעות החזקתי אותה בידי, מסובב את גלגלי השניים, מנסה לפענח אותה, להבין מה היה תפקידה במכלול המכונה החידתית שממנה הוצאה. בעזרת זכוכית מגדלת הצלחתי להבחין או שנדמה היה לי על גלגלי הארד, בסימני כתב לא מוכרים אולם דומים מעט לכתב ערבי. חשתי ממש כאילו ניסתה הגרוטאה לומר לי דבר מה. באותה תקופה, לא עלה על דעתי לשתף אדם נוסף בפענוח חידתה, דבר שגרם לי לשכוח אותה.
חלפו שנים, הסחות הדעת של גיל ההתבגרות, הלימודים והשרות בצבא השכיחו ממני את אותה גרוטאה מסתורית, אם כי מדי מספר חודשים שוב הייתי נתקל בה, משחק בה מעט, ומניח אותה שוב באחד הארגזים עד למציאתה, כעבור תקופה נוספת כזו הקודמת.
בשרותי בצבא כמכונאי מטוסים, סיפקתי את חיבתי הרבה למכונות, למדתי ופיתחתי רבות את ידיעותיי וניסיוני בנושא זה. כשהפכתי למתכנן מכונות בפועל במפעל המפתח מטוסים חשתי שהגעתי כמעט לשיא שאיפותיי בחיים. ולא זכרתי את הפריט החידתי הזה.
חלפו עוד שנים, נשאתי אישה ולביתי החדש העברתי את ארגזי הכלים שלי ובהם גם מבחר גרוטאותיי. ושוב, מדי פעם בחיפושיי אחרי אביזרים או כלים שונים, הייתי נתקל באקראי באותה גרוטאה, שזה שנים איבדה מזוהרה ושבתקופת ילדותי נהגתי לצחצח ולנקות אותה באהבה רבה כל כך, לכן התפתחה בה שכבת תחמוצת ירקרקה. הייתי אוחז בה, מסחרר שוב את הגלגלים, ומחזיר אותה לארגז. במקרים הבאים שהזדמן לי לראות את הגרוטאה, פשוט הזזתי אותה הצידה בחוסר סבלנות בחיפושיי אחרי איזה כלי בארגז. ממש שכחתי לחלוטין מקיומה.
לילה אחד לפני כשנה פחות או יותר, חלמתי חלום ובו ראיתי מבעד לחלון זכוכית מאובקת שהיה קרוע בקיר לבנים אדום, מין מכשיר שבחזיתו, לוח שנהב מבהיק גדול ועליו גלגלי ארד גדולים החרוטים בסימנים מוזרים שסובבים אל מול מחוגים שאף הם נעו, אך בכיוונים מנוגדים. חשתי שתפקיד מכונה זו למסור מידע עלום חורץ גורלות. היא נראתה בעיני כמו שעון מסובך עד מאד, או מחשב מכני לשימושים מסתוריים. אני זוכר שבחלומי זה, עלתה בי תחושת דה ז'אוו, ושאכן נתקלתי פעם כבר מכונה זאת. בחלום, פענחתי והבנתי את החשיבות והשימוש בה. כאשר התעוררתי בבוקר, החלטתי שכשאשוב מהעבודה הביתה לפנות ערב, אבחן שוב את הגרוטאה, אך הפעם ביסודיות בגיבוי ניסיוני וידיעותיי המרובים וגם בעזרת האינטרנט. אולם כפי שקורה תכופות, שכחתי. כלל לא זכרתי את החלום ואת החלטתי.
יום נקף יום שבועות וחודשים חלפו, רעייתי ואני טיילנו בחו"ל, והגענו לברלין. באגף מאגפיו של ארמון שרלוטסבורג המשמש כמוזיאון. באחד האולמות הוצגו ממצאים שנמצאו וגם נשדדו על ידי הגרמנים בחפירותיו של שלימן בטרויה. באחד מארונות התצוגה ראיתי, מעין חלק מכאני, ובו, כמו התאחו גלגלי שיניים צהובים שכנראה נוצרו מארד. בהתבוננות מדוקדקת יותר, הבחנתי בסימני כתב לא מוכר. איני קורא גרמנית, אולם בתווית ההסבר בחלון התצוגה, הצלחתי לזהות את סימני השאלה ואת הספרה הרומית XI כלומר – 11 לא ידעתי אם לפני הספירה או אחריה, על כל פנים, חפץ עתיק לכל הדעות. עם זאת הבנתי שאיש אינו יודע דבר על המוצג המוזר הזה המעיד על טכנולוגיה ברמה גבוהה בהרבה מהתקופה שמייחסים לגילה. מובן מאליו שנזכרתי באותו רגע, הן בחלומי והן בגרוטאה המוטלת באי כבוד בביתי. סיפרתי זאת לרעייתי, ואכן ציינו לעצמנו על כרטיס הכניסה למוזיאון, שכשנחזור הביתה, נבדוק ביסודיות את מהותו של הממצא המוזנח.
כשחזרנו הביתה מיינו את המפות, העלונים, ספרוני המזכרות של האתרים השונים, הגלויות וכרטיסי כניסה. ולאחר בחינה מדוקדקת, דנו את מרבית הניירות לזריקה. ואכן בין הנידונים היה גם אותו כרטיס הכניסה למוזיאון מסומן. שנזרק אחר כבוד בשקית ניילון לפח האשפה המרכזי של בניין מגורינו.
חלף שבוע מאז שחזרנו, והנה אני מחדיר את תמונות הטיול שצילמתי לכיסי דפי האלבום, עד שלפתע אני מזהה באחת התמונות את החפץ המוזר שאכן צילמתי אותו בגנבה למרות האיסור באותו מוזיאון. הנחתי הכל, ופניתי מיד לארגזי הכלים שלי. חיטטתי בהם, פיזרתי את תחולתם על הרצפה והחפץ הנדרש, איננו.
לא אתאר כאן את מבצע החיפושים שערכנו בבית. הצלחנו למצוא את כל האבדות שאבדנו במשך השנים בבית, אך את מושא חיפושינו לא מצאנו.
לסיום, עלי לציין שמלבדי, איש מעולם לא ראה את החפץ הזה. כפי שהגיע אלי משום מקום, כך גם נעלם.
עוד פרט חשוב מאד, גם התצלום שצילמתי במוזיאון, נעלם אף הוא כאילו בלעה אותו האדמה.