הסיוט שלך – פרק 4

Miss Ross 01/10/2014 691 צפיות 2 תגובות

Your nightmare makes me sleep deeper
פרק 4 – אלכס

" 10..9..8.." הוא לחש לאוזני. לא הבנתי דבר מהמרחש. הכול התערבב בתוכי, התחלתי לפחד.
הוא ספר את השניות למותי? כי אם זה לא זה אז אני לא יודעת מה עוד זה יכול היה להיות.
" 3..2…1.." לפתע הכול נעצר מסביבי וכל מה שיכולתי לשמוע זה את פעימות הלב שלי גוברות בקצב מטורף,
עצמי את עיניי, לא יכולתי להסתכל עליו יותר. בלעתי את רוקי והרגשתי את הכובד שלו בגרוני.
הייתי מוכנה, מוכנה לכדור הזה שעמד להיכנס לראשי. אך במקום ירייה, שמעתי את הסירנות של ניידות משטרה מחוץ לבניין. זהו, נתפסנו. ידעתי שאסור היה לי להיכנס לזה. קיוויתי שיבחינו בזה שאני חסרה,
שיבדקו מה קורה איתי.
" אלכס, קדימה! חייבים לזוז! " צעק רוב בכל קולו.
יכולתי לשמוע את הפאניקה מחוץ לחדר. עם הקולות הגיעו הרעשים, דברים התנפצו ונשברו, חפצים עפו באוויר. הם ניסו לברוח והוא החזיק בי בשבי האקדח שלו.
נהיה לי קשה לנשום ונאלצתי להגביר את קצב הנשימה בכדי לתפוס כמה שיותר אוויר.
" אלכס! " רוב קרא לי בפעם השנייה ואני עם היד שלו על הפה, לא יכולתי להוציא הגה מהפה.
" עצוב כשהוא הולך.." הוא גיחך מאחורי המסכה המעצבנת שלו. רוב לא יעזוב, הוא לא יילך בלעדיי.
או שהוא כן?
" כן..זה בהחלט קורה…הוא עוזב, ולא אכפת לו ממך…" לפחות מישהו השתעשע מהעניין. הוא כל כך הרגיז אותי וכל מה שרציתי זה לחנוק אותו למוות.
ניסיתי להגביר את חום גופי וברגע שידיי היו מספיק רותחות בכדי שיקבל כוויה עמוקה, ניצלתי את ההזדמנות.
אקדחו נשמט מידיו והוא עזב אותי, נאבק בכוויות שהרגע קיבל. ידעתי שאל תוך הבית לא יכולתי לרוץ , המקום שרץ בשוטרים, לעומת זאת אולי מהחלון יש דרך מילוט.
רצתי אל החלון, כבר הייתי כמעט שם, אבל הוא היה חייב לתפוס ברגלי. צנחתי על הרצפה וניסיתי לבעוט בו עם הרגל בכדי להשתחרר.
" תפסיקי להיאבק.." סינן בין שיניו ואז זה היכה בי. כמו הדף זה חדר אל תוכי מכף הרגל ועד לראש.
כאב בלתי מוסבר השתולל בגופי, זה צרם במוח כמו שריקה רועשת, כרסם אותי לגמרי.
זה גרם לי לצרוח ולהתייפח מכאב. תפסתי באוזניי, מנסה להיאבק ברעש שהשתולל בראשי. זה לא נפסק, שום דבר לא עזר.
הרגשתי שחורטים לי במצח עם להב בעודי חיה.
אני מניחה שבאיזשהו שלב התחלתי לפרפר, גופי רעד מבלי שליטה, בחילה ותחושת חנק עלו בי.
באיזשהו שלב זה נפסק וחשיכה אטמה אותי.

לא הצלחתי לפתוח את העיניים כמה דקות, כאב לי הראש בצורה מחרידה.
לאחר מאמצים קשים, הצלחתי לפתוח את שתי עיניי ולנסות להבין איפה הייתי.
שכבתי על משהו רך, את ידיי ואת רגליי לא יכולתי להזיז.
לאחר שהטשטוש בעיניים עבר, מצאתי את עצמי על מיטה בודדה, בחדר שהיה בו ארון אחד בלבד ושידה קטנה עם עציץ קטן עליה.
כמה זמן אני כבר פה? לא זכרתי כלום מאז הכאב שחוויתי.
הבנתי למה לא יכולתי להזיז את הרגליים והידיים. הוא קשר אותם בחבל דק ומשום מה לא יכולתי להצית את החבל.
הדלת נפתחה ושוב המסכה המפגרת הזאת.
" מצטער, הגזמתי קצת.." אמר והוריד את המסיכה. זה היה אותו הבחור מהלילה ההוא.
נראה מה יהיה לקיי להגיד על זה עכשיו?! חבר טוב הוא קרא לו?!
" אז…שוב את צדה אותי? " הוא חייך אליי. שוב הוא ואני בחורה עם מזל.
לא באמת.
כאילו שלא היה לי יותר מה לעשות בחיים.
" מחזירה לך באותו המטבע " ניסיתי להתחכם. למרות שמצבי היה רחוק מלצחוק.
" מה תעשה תמסור אותי לשוטרים " שאלתי. הוא פרץ בצחוק. אני עד כדי כך מצחיקה?! מה לא בסדר עם הבחור?!
" לא באמת הזמנתי משטרה…זאת אזעקה מוקלטת, אוהב להשתעשע עם זה " הסביר את עצמו.
" טוב שמחה שאנחנו שווים. עכשיו תשחרר אותי, אני הולכת הביתה. היה נעים להכיר שלעולם עוד לא נכיר, שלום ולא להתראות. " חייכתי ושקשקתי את ידיי כדי לזרז אותו, אבל הוא לא זז ממקומו.
" זה לא משהו אישי נגדך…" הוא העביר את ידו על פניי. חתיכת-.." …אבל, אני לא אוהב כשפורצים לי לבית וגונבים לי דברים, נראה אם את מספיק יקרה לחבר שלך בשביל שיחזור לקחת אותך ולנקות לי את החצר…מסיבות על חשבוני לא מתקבלות " הוסיף.
התפללתי שזאת תהיה בדיחה גרועה, כי זה לא היה מצחיק בכלל! בנוסף להכול ,לא יכולתי להתעלם מהעובדה שעיניו היו אדומות.
" בדרך כלל אני שם עדשות.." אמר. הוא כאילו קרא את המחשבות שלי, או שהיה זה המבט שלי שגרם לו להבין שהייתי טרודה מהעניין. הוא התיישב על המיטה והסתכל עליי.
כל מה שרציתי היה שייתן לי ללכת. ידעתי שכל זה ייגמר רע, כל השטויות האלה של רוב – אף פעם לא הייתה מהן תועלת חיובית.
הוא תפס בידיי וחתך בעזרת אולר קטן, את החבל. ייתכן שהוא ישחרר אותי עכשיו?
עברתי על הסימנים שנוצרו בידיים מהחבל, אך לא להרבה זמן היה לי את החופש הזה.
הוא תפס שוב בידיי וכבל אותי, הפעם באזיקים לברזל האחורי של המיטה.
" אגב…" הוא רכן אליי. התחלתי להילחץ. עיניו הלחיצו אותי באופן מחריד.
" האזיקים חסינים מאש " לחש לאוזניי ושוב החיוך הזה.
הוא כל כך דרש מכות. הייתי נותנת הכול בכדי למחוק את החיוך מהפנים שלו.
" תשחרר אותי! " צעקתי. " אמרתי לך כבר….אני אשחרר אותך כשחבר שלך יבוא לקחת אותך…" אמר ברוגע.
התייאשתי.
" הכאב הזה…כמעט הרגת אותי…איך עשית את זה? " שאלתי.
" בדיוק כמו שאת עשית את זה.." הוא הרים את ידיו למעלה, כך שאוכל לראות את כפות ידיו שעכשיו היו חבושות בתחבושת. חיוך נפרס על פניי, הצלחתי להכאיב לו.
במפתיע הוא חייך אליי גם ויצא מהחדר. הוא כל כך מסתורי, כל כך מוזר…כל כך מפגר, בהמה, חולה נפש, אני יוצאת מפה, אני קורעת אותו לגזרים!

" קרי…. " ,
" קרי…."
פקחתי את עיניי, לרגע הייתי בטוחה שאני חולמת. בחדר כבר היה חשוך, ומחוץ לחדר שמעתי קולות לחישה מצמררים. זה היה קול לא אנושי, ואני כנראה כבר הוזה, אך הלחישות נמשכו.
מי זאת קרי?
" קחי אותי…קחי.. " צמרמורת עברה בגופי. משום הרגשתי שהקול מופנה אליי, הוא כל כך צרם.
" ערב נעים! " הוא נכנס אל תוך החדר ואני כמעט וחטפתי התקף לב.
" תשחרר אותי מיד! " צעקתי. רציתי להסתלק מהבית הזה. קודם הכאב הנוראי, עכשיו הקולות, מה הלאה?
אני מתחילה להשתגע בבית הרדוף רוחות הזה.
" הכול בסדר? " תהה. הוא צוחק עליי?
" אני נראית לך בסדר?! " זעמתי.
" לשסף…" שוב הקול המצמרר.
" שמעת את זה? " פניתי אליו, אך הוא רק הסתכל עליי מבולבל, " הלחישות האלה…יש פה מישהו…" הסברתי את עצמי. פחדתי.
" אני חושב שפגעתי בך יותר מדי , לא חישבתי את כמות עוצמת הכאב .. " גיחך בזלזול.
גלגלתי את עיניי, הוא לא האמין לי.
" בואי, אני הכנתי לנו ארוחת ערב " אמר.
" אתה צוחק עליי, נכון?! "
" תקשיבי.." הוא תפס באזיקים שעל ידיי, " אני לא רוצח או משהו, אני לא צריך שתמותי לי פה.." אמר.
" אז תן לי ללכת " ביקשתי, יותר נכון התחננתי.
" חוששת שחבר שלך לא יבוא? " הוא הסתכל עליי במן דאגה שכזו.
" הוא יבוא! "
" אני לא רואה אותו בא לקחת אותך.." , " הוא יגיע! " רטנתי. הוא לא ישאיר אותי לבד, הוא לא. או שכן?
רציתי לקלל את הבחור הבלונדיני שעמד ממולי ולשרוט את כל פניו, אבל בהחלט הייתי מאוד רעבה, והייתי צריכה להעסיק את עצמי מרגשות אכזבה.
במטבח, על הבר עמדו שתי צלחות עם ספגטי ברוטב שמנת. השקיע החור.
" מה השם של העבריינית שפרצה לי לבית? " הוא חייך אליי. הסתכלתי עליו באדישות.
" קוראים לי ריאן " אמר. לא באמת התעניינתי.
תפסתי במזלג והתחלתי לאכול. חייבת להודות שהאוכל היה מאוד טעים ומשביע.
" אז..אהבת את הנשיקה? " הוא חייך אליי בשעשוע ואני נחנקתי מהפסטה שהרגע הכנסתי לפה.
התחלתי להשתעל והוא מיהר למזוג לי כוס מים בעודו צוחק עליי.
" אל תהיי כל כך נבוכה…" , " אל תעצבן אותי! " אמרתי לאחר שהסדרתי את הנשימה בעודי מצמידה את המזלג לגרונו באיום. שלא יזכיר אפילו את הרגע הזה.
" אני חושב ששנינו יכולים להסכים בזה שכרגע אני גובר עלייך מבחינת הכוחות " הוא ניגש למקרר והוציא לעצמו בקבוק בירה. " רוצה? " הציע, הנדתי בראשי.
כל כך מעצבן ועם זאת כל כך רגוע. זה יצר אצלי ערבוב רגשות לגביו.
" הכוח הזה שלך… " הסתקרנתי , " מה הוא? " העזתי לשאול.
" אני הסדיסט המקומי " צחק , " יש לי את היכולת להכאיב לאנשים, כל מה שאני צריך לעשות זה לגעת במי שאני רוצה להכאיב לו, ככל שאני מחזיק יותר זמן, כך הכאב מתגבר ונהיה יותר חזק…אין מי שמחזיק יותר מחמש דקות " אמר.
" והעיניים? " לא לכל אדם שני יש עיניים אדומות כיום , " אני מניח שזה כתוצאה מהכוח, אני נולדתי עם הצבע הזה " סיפר. היה מוזר לשבת שם ולדבר איתו רגיל, כאילו כלום לא קרה, אבל משהו בו נתן לי שלווה.
" חשבתי שאתה איזה סוג של ערפד בהתחלה " גיחכתי באילוץ. הוא צחק.
" לא " חייך.
" עכשיו בקשר לנשיקה…" אוי, לא שוב. " זה היה רק בכדי להסיט את תשומת הלב שלך ממני, איבדת את הריכוז שלך, וזה הקל עליי להסתלק משם" הסביר. גועל נפש, הוא כל כך הרגיז, ואני רק הרגע דיברתי על שלווה. שום שלווה ושום נעליים.
" בת כמה את בכלל? "
" בן כמה אתה? "
" עשרים ואחד " ענה. והתנהג כמו ילד בן עשר.
" אני בת שבע עשרה וחצי " עניתי. הוא נדהם.
" את ילדה! " לא הבנתי אם הזדעזע או שסתם נדהם.
" תעשה לי טובה, אני יותר בוגרת ממך " אמרתי והוא שוב צחק. אך הוא עוד לא התפוצץ מצחוק.

~ ~ ~

" ליסט! " הוא קרא לה. שיערה הכחול הופיעה מבין הצללים, מסיכה שחורה לפניה, ועיניה הכחולות ברקו כאור הכוכבים. " מצאתי לך צעצוע חדש, תערפי לו את הראש " ציוותה הדמות.
הבחורה הנהנה בראשה ומיד מתכת אפורה הופיעה צמוד לגרונו של הנער המייבב.
" תחוסו עליי, בבקשה! " בכי טרגי התפרץ מתוכו.
" אנחנו לא צריכים אותך.. " אמרה ליסט בקול נעים להחריד והידקה את המתכת סביב גרונו מבלי לגעת בה.
" לא..לא.." ייבב , " אני יודע איפה הבת היורשת! " צרח רגע לפני שגרונות נמחץ למוות.
הדמות הגברית הרימה את ידה כאות 'עצור' לליסט, וזאת שחררה את המתכת.
הנער התייפח על הרצפה וניסה להסדיר את נשימתו.
" היא נמצאת איתי באותו המעון….. " אמר.
" מאיפה לנו שאתה לא משקר.. "
" אני נשבע בכל מה שיש לי…" , " אם רק היה לך משהו " קטעה אותו ליסט בגיחוך.
" יש לך עשרים וארבע שעות " רטנה הדמעות.
" תנו לי שבוע! " התחנן הנער.
" עשרים וארבע שעות! "


תגובות (2)

זה אדיר!
יש המשך בקרוב? :)

02/10/2014 22:00

    אני מנסה לעלות את ההמשך ברגע שאני מסיימת לכתוב את הפרק, אני מניחה שכבר מחר יעלה ההמשך :) ותודה ^^

    02/10/2014 23:34
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך