מקווה שאהבתם ;)

הקסם שבי -פרק 2 חלק א'-

16/05/2017 698 צפיות 3 תגובות
מקווה שאהבתם ;)

"חרבות הרם!" ציווה מר.ד'.
"אדוני, האם אנחנו באמת מוכנים לזה?" שאל לוקאס בהיסוס קל.
"נקווה לטוב, במיוחד עכשיו שהקוסמת לצידנו" אמר מר.ד' בנחישות.

ברצינות? אני אפילו לא יודעת איך לעשות קסמים…אפילו לא ידעתי שאני קוסמת ושלא לדבר שלא נולדתי בכדור הארץ.

"בא לכם לערב אותי במשהו שאני חלק ממנו?" שאלתי בציניות ותקווה שלא יענו.
"פוחדת?" לחש אליי לוקאס.
"לא….פחחח…כן…קצת…" היססתי
"חחחח" צחק לוקאס "תהי החלטית ותעדכני אותי".

צחקתי קלות, הבטתי סביבי, אלפי תלמידים ותושבי העיירה הסתדרו בשורות בהיכון למלחמה.
כולם מתכוננים, כלי נשק בידם, כולם נראים נועזים אך מפוחדים, רואים כי חוששים שלא יחזרו למשפחותיהם בשלום.
העוגים התקרבו עוד יותר,שומעים את עקבותיהם יותר ויותר, כולם כבר מחכים לרגע שבו יתקיפו, כולם מפוחדים אך מלאי גאווה כי הם עומדים להגן על ביתם, גם אם זה אומר למות. התחלתי לפחד, אפילו את החרב של הסיף לא ידעתי להחזיק, אפילו אבן לא ידעתי לזרוק, אז עכשיו אני צריכה להילחם? ולא סתם קרב רגיל בחוג קראטה, קרב אמיתי עד הקץ, עד המוות.
העוגים כבר נגלו לעין, מוכנים כבר הם למלחמה, ידע במלחמה או לא….זה הולך להיגמר ברע…

"עוגים!" קרא שליט העוגים "התקף!"

העוגים ולוחמי וואמפוס קראו בזעקה ורצו לכיוון אחד לשני. חרבות הונפו באוויר, ואני, אני קפאתי במקומי, נכנסתי להלם של החיים, פחדתי, פחדתי יותר מדי…

"פלור תיזהרי!" קרא לעברי לוקאס כשראה כי עוג בא להניף עליי את חרבו ולגרום לקץ חיי.

הנפתי את החרב, הוא נפל. צעקתי, הזמן קפא…

"מה? איך?" נדהמתי לגלות.

הקפאתי את הזמן, העוגים והאנשים לא זזים, עלה לי רעיון למוחי.
התחלתי להזיז את העוגים והאנשים, שמתי את העוגים אחד ליד השני, בקבוצה ואילו את אנשיי העיירה שמתי בקרב העיירה, לקחתי כמה חבלים, חיברתי אותם לחבל אחד ארוך וקשרתי את כולם יחדיו. אבל רגע, איך אני מחזירה את הזמן? איך אני גורמת לכולם להמשיך לזוז? טוב…בוא נחשוב מה עשיתי לפני שהקפאתי את הזמן…קפאתי במקום וצרחתי. אולי זה מה שאני צריכה לעשות שוב? הלכתי לנקודה בה עמדתי לפני שהקפאתי את הזמן ועמדתי באותה נקודה, שקעתי במחשבה והתחלתי לצרוח. אם הייתי עכשיו בכדור הארץ היו מאשפזים אותי במוסד סגור למשוגעים. התחלתי לצרוח ולצחוק בו זמנית, זה לא עובד. אני מתחילה להרים ידיים…הבטתי לשמיים.

"בבקשה…איך אני גורמת לזמן לפעול?" שאלתי את עצמי, עצמתי עיניים והתחלת ללחוש "הלוואי והזמן יחזור, הלוואי והזמן יחזור".

הרוח החלה לנשוב, פקחתי את עיני הבטתי לפנים, העוגים מתחילים לאט לאט לזוז…הם מתחילים להניף חרבות, הזמן חזר.
הם נלחמו בעצמם, בלי לשים לב שהם תוקפים את בני מינם, התחלתי לצחוק, היה מצחיק לראות אותם משמידים את עצמם, שמעתי קולות רגליים רצים, הבטתי לאחור, היו אלה אנשי העיירה מסכלים עליי בפליאה ומחייכים בגאווה. הם גם נהנו ממראה העוגים נלחמים בינם לבין עצמם. עוג אחר עוג נפל, רק מעטים נותרו, ובגלל קשירת החבל ההדוקה ועומס הצפיפות, העוגים הפסיקו לזוז וקפאו במקומם.

"הריעו למושיעת וואמפוס!" קרא בקול שליט העיירה.
"הידד! הידד! הידד!" קולות ההמון השמח שניצחו במלחמת פתע.

התחלתי לחבב את זה, הריעו לי, לא היה לי מושג מה עשיתי ואיך עשיתי, אבל ניצחנו וזה מה שהיה חשוב.

***

"איך עשית את זה?" שאל לוקאס בסקרנות.
"אין לי מושג" השבתי.
"היי פלור, מהלך טוב" אמרה אחד התלמידות.
"כיפאק לפלור!" אמר אחד התלמידים הגדולים.

כולם הסתכלו עליי בחיוך רחב, הריעו לי והתגאו בי על הבסת העוגים בלי להרוג אף אחד מעיירתינו.

"העלמה פלורנסיה" אמר מר.ד'.
"כן אדוני?" השבתי בהיסוס.
"בואי אחריי בבקשה לאולם המפריד" אמר והחל להוביל אותי לשם.

אווווווו, האולם המפריד, זה נשמע מעניין. שמתי לב כי כולם באים איתי.

"שלום תלמידים יקרים" אמרה בחיוך רחב אישה זקנה בגיל העמידה על במת האולם.
"בוקר טוב המנהלת ויקטוריה" אמרו ביחד תלמידי בית הספר.

וואוו, ממש מקהילה גיחכתי לעצמי.

"היום היה לנו יום מלא ניסים, ובכן…נס אחד, שהציל חיים שלמים של אנשים רבים מן עיירתינו. כידוע לכם, כל שנה ושנה אנו מקבלים תלמידים חדשים, וכמו כל שנה, קיבלנו תלמידים ותלמידות חדשים. אך יש נערה אחת, מישהי מיוחדת במינה. שהיא גאולתינו, ושמה פלורנסיה ברדון. פלורנסיה בואי בבקשה לבמה" ביקשה המנהלת ויקטוריה בסוף דבריה.

קמתי ממקומי והחלתי לצעוד לעבר הבמה. מבטי התלמידים הסתכלו עליי ולחשו, חלקם אף הצביעו עליי ונדהמו לראות כי צוציקית כמוני הולכת להושיע אותם.
עליתי לבמה, ועמדתי ליד המנהלת.

"כמו כל שנה, כאשר תלמידים חדשים נמצאים בקרבנו אנו ממיינים אותם למקום אליו הם שייכים, לאגף אליו הם יגורו וילמדו. פלורנסיה, אנא ממך הסתובבי ותני לחיה שלך לבוא אלייך" אמרה והושיטה את ידה לעבד החיות שהופיעו מאחוריי.

הסתובבתי וראיתי מלא חיות, ראיתי פרה, תרנגולת, ציפור, חתול, ינשוף, דוב, נמר, סמור, למור, קוף. ממש גן חיות, אך אף אחד לא התקרב אליי…

"אני אמורה לבחור באחד מהם?" שאלתי בלחש את המנהלת.
"לא, הם אמורים לבוא אלייך" השיבה באופטימיות בתקווה שאחד מהחיות שהיו באולם יתקרב אליי.
"היי היי!" לפתע שמענו מחוץ לאולם, היה זה אחד השומרים המגנים על כניסות בתי הספר.

כולנו הבטנו ליציאה, מי שנכנס לאולם היה סוס. רגע…סוס?
ולא סתם סוס, סוס בצבע לבן וסביבו מן אור בצבע כחול, כחול בוהק. לא היו לו פנים והוא התקרב לכיווני.

"זה לא ייתכן, הם הוכחדו לפני שנים רבות" הסתכלה עליו בפליאה גברת ויקטוריה.
"הוכחדו?" שאלתי בהסתקרנות.
"הוכחדו יחד עם בני מינם" השיבה.
"בני מינם? הכוונה לעוד סוסים?"
"גם, ובני אדם"
"בני אדם?!?" נדהמתי לגלות.
"לפני הרבה זמן, יותר מאלפי שנים, היו כאן סוסים רגילים, סוסים כאלה ואנשים מיוחדים היכולים לתקשר עם חיות רוחניות קסומות. הטעות היחידה שלנו הייתה שלא שמרנו עליהם ונתנו להם לרוץ ביערות והעוגים והטרולים ועוד יצורים קסומים כמו גובלינים צדו אותם ואכלו אותם לארוחת בוקר, צהריים וערב כשהחלטנו להיותה חכמים כבלנו את הסוסים שנותרו לנו באורוות והם ברחו. כולם. עברו חמש שנים ולא כבר היה סוס אחד על אדמתינו. האנשים הומתו לאט לאט ככל שהסוסים המיוחדים האלה נעלמו מעל פני האדמה. הם היו מחוברים, היה ביניהם חיבור שלא היה אפשר להסביר במילים" סיפרה גברת ויקטוריה.
"וואו" הייתי בשוק מחוחלט.

הסוס המשיך להתקרב אליי, הוא התקרב ורכן את ראשו לעברי, ליטפתי את ראשו ולפתע, הצטיירו עליו עיניים, אף ופה, פרצופו כבר נראה כפרצוף סוס רגיל.

"לא ייתכן" נדהמה המנהלת ויקטוריה.
"תתפלאי שיש דברים שלא ייתכן שיקרו ובכל זאת קורים" עניתי בחוצפה והמשכתי ללטף את הסוס החמוד.
"עצרו!" לפתע פרץ לחדר נביא העיירה.

כולם היו בשוק לראות אותו, הוא בדרך כלל יוצא רק כשנבואות ממש חשובות מתנבאות אליו.

"אדוני, מה הינך מחפש פה?" שאלה ביראה מפני הנביא.
"אותה" השיב והצביע לעברי.

הוא החל לרדת במדרגות ולהתקרב לקרבת הבמה, הוא הגיע לבמה ועלה עליה. הוא התקרב לכיווני והסתכל עליי במבט מפוחד.

"את" אמר.
"כן…" אמרתי בתחושה מוטרדת.
"תפקידך חלף" אמר בדאגה.
"מה?" אמר מר.ד'.
"היא סיימה את המלחמה" אמר בנימה מופתעת.
"זה היה המלחמה? ככה היא הושיעה אותנו?" התפלאה גברת ויקטוריה.
"לא…זה לא היה המלחמה…" אמר בפחד רב.

הוא היה נראה כאילו חסרים לו כמה ברגים בראש.

"רגע, אז היא לא המושיעה?"שאל לוקאס ממקומו בקהל.

כולם היו בשוק.

"היא כן המושיעה" אמר הנביא.

כולם נשמו לרווחה.

"אז למה אמרת שתפקידה הסתיים?" שאלה בהתעניינות המנהלת ויקטוריה.
"לא אמרתי שהוא הסתיים, אמרתי חלף, יש הבדל" השיב בהתחכמות.
"לא הבנתי" אמר מר.ד'.
"את הרי לא יודעת קסמים, אינך יודעת לעסוק ביעודך, היה לי חיזיון נוסף" אמר ופנה לקהל "תבוא מלחמה, אך לא הרסנית…והמושיעה תציל אותנו ממנה, אך עליה ללמוד את הקסמים והכישופים כדי לממש את ייעודה" סיפר.
"את זה אנו יודעים" אמרה בגיחוך קטן המנהלת ויקטוריה.
"אההההה…" אמר הנביא בהתלהבות "הנה משהו שאתם לא יודעים" המשיך "היא לא תצליח" אמרה במבט מטורף.

כנראה להיות נביא מטריף את הדעת עד כדי כך שנהיה לך מבט מטורף וקול מפחיד…

"מה זאת אומרת?" נדהמה לגלות המנהלת ויקטוריה.
"זאת אומרת, שיהיה לה ללמוד את הקסמים משום שלא האמינה בקסם, היא לא גדלה פה, אלא בעולם ללא קסם, אני בספק שמושיעתנו תהיה קוסמת, לפי דעתי רק מנהיגה רגילה שיודעת להשתמש בחרב" אמר בטון מאוכזב.
"היי!" קראתי בקול לעברו "אמנם אני לא האמנתי בקסמים עד עכשיו, אבל התחלתי להאמין, ולידיעתך, השתמשתי בקסם, אולי לא ידעתי איך עשיתי אותו אבל עשיתי אותו, ואם צריך אני אתן את כל כולי אפילו אם זה אומר לא לישון ימים ולילות. וחרב אני לא יודעת להחזיק ואם צריך גם את זה אלמד, כי אני לא מהטיפוס שמוותר בקלות ראש. אני אלחם ואוביל את העיירה לשלום כמו שהיה לפני כן, אני אדאג ששטחנו יגדל ונהפוך מעיירה לעיר, אני אדאג שלא יהיה פה יותר שפיחות דמים ורצח, לא יהיו יותר אנשים וחיות בסכנת הכחדה ולא פחד להסתובב ביערות, ואת יער האפל אני אשנה ואדאג שיהיה בו אור, שאנשים לא יפחדו. עכשיו כשאני פה אני אדאג שהכל ישתנה. שזה יהיה בית ספר כמו שהוא וראש עיר לעיירה שלנו ואיתו מועצה שתעזור לו לשלוט עלינו. ואני אפילו מנדבת את עצמי למועצה, כי אם הנבואה אומרת שאני אשיע אתכם אז כך יהיה וכראוי אהיה במועצה שתנהיג את כולם!"

כולם קמו מכיסאותיהם והריעו לי שוב, דפקתי חתיכת נאום, אנשים התלהבו והראו כי מעכשיו ואילך הם שמים את חייהם בידיי, הם סמכו עליי שבאמת אוביל אותם לשלום, אך לקרע קת, הרגשתי חרטה, איך אני באמת אעמוד בכל זה, הסתכלתי סביבי ועל כולם הם הריעו לי, אפיל הנביא הראה כי הוא סומך עליי שהוא שם את חייו בידי. עשיתי טעות? זה לא משנה, מה שאמרתי, אמרתי. וכמו תמיד אעמוד במילה שלי.

"ובכן, אני אשמח לראות אותך מתחילה ללמוד אני מקווה לראות כי ללמידה יהיה שיפור ניכר. אני מצווה אותך!" אמר והצביע על המנהלת ויקטוריה "אני מצפה ממך ומצווה אותך לדאוג לה למורים שילמדו אותה לשלוט בקסמים ולדעת את כל אומנויות הלחימה, שתהיה הלוחמת הכי טובה שיש לנו, שתדע לרכב בזמן המלחמה, כי עיני רואות הכל ורואות כי היא תנהיג את העיר והיא תנהיג את המועצה. כל עתידינו תלוי בך מושיעה".

וואוו…זה הרבה אחריות על ילדה בת 17.

"אני מבטיחה כי היא תשלוט בקסמים ובלחימה, היא תדע לרכוב והיא תתחיל על הסוס שבחר בה" אמרה.

מה?!?!?!?

"היא גם תוביל אותנו לשלום כמובטח לנו בנבואה" הוסיפה.

אוי ואבוי…לאן הכנסתי את עצמי.
לפתע האדמה רעדה.

"גברתי" אמר אחד השומרים שנכנס לחדר "החלה שריפה בצד המערבי של העיירה".

כולם הביטו בי חיכו שאני אגיד להם מה לעשות…מה אעשה?


תגובות (3)

חמוד. עכשיו אני רואה שזה כבר הפרק השני אז אני צריכה להשלים…

19/05/2017 16:18

חח שמחה שאהבת

19/05/2017 22:29

"איך עשית את זה" שאל לוקאס בהסתקרנות

הייתי ממליץ להחליף למילה "בסקרנות"

26/05/2017 11:14
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך