הקסם שבי -פרק 4 חלק ב'-
לוקאס זינק על הנחש. שני אחיות נכנסו בבהלה לחדר והביטו בפאניקה על ההיאבקות בין לוקאס לנחש.
אני השתתקתי, מביטה מהצד…אחת האחיות יצאה מן החדר בריצה.
"פלור…הוא מנסססה להרוג אותי, תצילי אותי" אמר הנחש.
"אל תקשיבי לו, הוא רוצה להרוג אותך" אמר לוקאס בנסיונו להינצל משיניי הנחש.
לפתע חזרה האחות עם המנהלת ויקטוריה ומר דאנקן. הם היו מופתעים והביטו בי.
המנהלת הושיטה את ידה לפנים ולחשה כמה מילים. הסתכלתי על הנחש, ולפתע הוא היה בתוך כלוב.
"אתה בסדר?" שאל מר דאנקן וניגש לכיוון לוקאס.
"כן, אני בסדר" השיב.
"ואת פלור? הוא פגע בך?" שאלה המנהלת והתקרבה לכיווני.
השתתקתי, למה?
"פלור?" שאלה המנהלת.
"כן אני בסדר" עניתי ופרצתי בבכי.
לוקאס התקרב אליי וחיבק אותי. ראשי היה בין זרועותיו, החום שהגיע ממנו לא הפריע לי…אבל הרגשתי שיש לי על מי לסמוך, הרגשתי שייכת אליו.
"אני פה פלור, אני פה איתך" לחש לי ברכות.
המשכתי לבכות, איך מגיבים במצב כזה? מה הנחש רצה ממני? מה הלך פה?!?
'שחררי אותי' אמר הנחש.
"איך? מה? איך?" תהיתי.
לוקאס, המנהלת ומר דאנקן הסתכלו עליי בלא מובן.
'אני מדברת איתך דרך המחשבות, את יכולה גם…אנא ממך שחררי אותי מן הכלוב, אני רוצה להרגיש חופשי…" אמר ועיניו נצצו.
אני יודעת שלא כדאי אבל היה משהו בו, משהו מהפנט…משהו שמושך אותי אליו.
"פלור!" אמרה המנהלת ונקשה באצבועותיה מול עיני.
"מה?" שאלתי.
"שלא תחשבי על זה אפילו" הזהירה אותי.
"על מה?" שאלתי.
"על לשחרר אותו, אני מבינה כי זה לפעמים מםתה והוא מהפנט, אבל הוא מסוכן, במיוחד בשבילך".
"למה?" רציתי לדעת.
"כי הוא יכול להרוג אותך…" אמר לוקאס בחשש.
"אז למה הוא פה?".
"כי אף אחד לא יכול להרוג אותו" השיבה המנהלת.
"הבנתי".
"אני אשאר איתך פה הלילה" אמר לוקאס.
"עדיף שמאבטחים ישארו איתה" אמר מר דאנקן.
"אני מעדיף שאני אהיה פה, ככה גם אשגיח עליה למקרה שהיא תיזכר במשהו או…"
-"נסיון נחמד, אבל אני מסכימה עם מר דאנקן" קטעה אותו המנהלת.
"בואו נשאל את פלור, פלור את מי את מעדיפה שישאר איתך הלילה?" שאל מר דאנקן.
"אני חושבת שלוקאס…" השבתי.
"בסדר גמור, לוקאס יישאר איתך, אבל כל דבר קטן ואתה מודיע לנו מיד, מוסכם?" שאל מר דאנקן.
לוקאס הנהן והם לחצו ידיים. המנהלת ויקטוריה ומר דאנקן יצאו מן החדר. לוקאס התיישב על כיסא שהוצב ליד המיטה.
הרגשתי תחושת עייפות ועצמתי את עיניי.
***
"אני אוהב אותך" אמר רוס.
"נו…מה התשובה?" שאל רוס.
"לאן הולכים?" שאלתי את הסוס.
לוקאס ניצב מולי ואני בזרועותיו, היה נראה כשרפה. מר דאנקן ניחם אותו, "יש סימני חיים! היא בחיים" צעק לוקאס לעבר החובשים.
פאקטור הופיע מולי, הוא חשף את ניביו והתקרב לכיווני…
"לאאא!!" צעקתי והתיישבתי בבהלה.
לוקאס התעורר משנתו והביט בי. הבטתי סביבי והתחלתי לבכות. לוקאס התקרב אליי וחיבק אותי.
"זה רק חלום" אמר וליטף את שיערי.
"מה זה היה?" שאלתי ובעודי מוחה את הדמעות שבעיניי.
"אינני יודע, אני לא יודע על מה חלמת" אמר.
"סוג של פלאשבקים, מוזרים כאלה…".
"כנראה חלמת על דברים מהעבר.." אמר.
"יש מצב…" אמרתי בהסכמה.
קת עיצב אותי לדעת שאינני זוכרת כלום. הסתכלתי על לוקאס, רואים כי הוא רוצה להגיד לי משהו אבל הוא לא אומר…
"על מה את חושבת?" שאל בסקרנות.
"סתם" עניתי.
"זה נראה חשוב ה'סתם' הזה".
"כל מיני דברים עוברים לי בראש…אתה יודע, סוג של מחשבות כאלו שמעסיקות אותך כמו חידות".
"בא לך לשתף אותי?" שאל.
"אני מעדיפה שנחזור לישון" עניתי ושכבי חזרה.
לוקאס עם את עיניו ונפל בשינה עמוקה. ואילו אני, אני עוד חושבת על החלומות…חלמתי כי רוס אמר לי שהוא אוהב אותי אבל זה לא היה הקול שלו…זה היה קול אחר, כמו של…לוקאס? התפלאתי והסתכלתי עליו. יכול להיות שיש לי משהו כלפי לוקאס? או שהוא אמר לי את זה ואני לא זוכרת?
***
"אז…כמו שאמרנו, שם הספרייה, כן ממול זה ההיכל בו אנו מתכנסים כשיש משהו מיוחד או חשוב, וזההוא ההיכל האסור שאסור להיכנס אליו בשום פנים ואופן" הסביר לוקאס.
"כן כמו עוד כמה וכמה היכלים במקום הזה…" אמרתי בזלזול.
אני ולוקאס צחקנו והמשכנו ללכת. כרגע, ששרה בינינו שתיקה, שתיקה שהורגת אותך מבפנים וגורמת לך לתהות מה השני חושב…המשכנו ללכת לכיוון הגינה. שם ראיתי כי רוס נמצא עם חבריו.
"בוא נלך" אמרתי בקול חנוק.
"די פלור, תתעלמי ממנו. אז נפרדתם זה לא שעכשיו אתם אויבים" השיב לוקאס.
המשכנו לצעוד לעבר הספסלים ולפתע רוס וחבורתו צעדו לכיוונינו. אני התיישבתי בעוד לוקאס עמד לידי.
"אתה לא מתיישב לידי?" שאלתי במבוכה.
"אני חושש למזג אוויר סוער אז אחכה קצת" אמר לוקאס וצחק קלות.
רוס התייצב מול לוקאס והחטיף לו אגרוף. לוקאס נפל לאדמה. כל התלמידים שהיו סביב התרכזו לידינו כדי לצפות במה שהולך.
"בשביל מה זה היה טוב?" צעקתי וקמתי כדי לעזור ללוקאס לקום.
"כי את עזבת אותי בגללו" תקף.
"ממש לא!!".
"אז למה נפרדנו?"דרש לדעת.
"בגלל שאיבדתי את הזיכרון, אוקיי? ולי לא מתאים כרגע חבר שבשבילי הוא זר מוחלט כרגע. אתה באמת חשבת שאני אפרד מזר אחד כדי להיות עם זר שני?" תקפתי.
רוס שתק. הוא היה נבוך.
"אתה יודע מה הכי כואב?" המשכתי "שאם הייתי יודעת שככה תתנהג מלכתחילה, בחיים לא הייתי מסכימה להיות חברה שלך. תלמד לקבל את המגיע לך כמו גבר מאשר לברוח כמו פחדן. אז כולה נפרדנו זה לא אומר כלום. ואם נפרדנו כי אני רוצה את לוקאס, מי אתה שתתערב? למה נראה לך שאתה יכול לבוא כמו מלך של העולם ולעשות מה שבא לך על ימין ועל שמאל? וכמה זמן היינו חברים? שבוע? אז זה בכלל לא ביגדיל. היינו חודש? טוב נשמה, שלושה ימים כבר תפסיק לבכות. אבל לבוא ולהחטיף מכות? מה אתה ילד? תיהיה גבר ותקבל את מה שהחיים נותנים לך".
כולם הסתכלו עליי בתדהמה, אפילו לוקאס. כנראה הדבר הזה בי היה חדש לכולם כמו שהיה חדש לי. אט אט וכולם מחאו לי כפיים, אפילו רוס.
"צודקת, אני צריך לקבל את זה כמו גבר…" אמר "נפתח דף חדש?".
"כ…כ…כן" מלמלתי לפתע.
"ומה אתה אומר? נפתח דף חדש?" שאל רוס את לוקאס והושיט את ידו לשלום.
"כן" השיב לוקאס ולחץ את ידו.
רוס הסתובב והלך לדרכו עם קבוצתו. שאר התלמידים הלכו לעיסוקתם.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"כן" אמר, "יפה לי פנס בעין?" התלוצץ.
"חחח…דביל" צחקתי.
התיישבנו על הספסל. וליטפתי את עינו של לוקאס. לפתע, כאשר העברי את ידי על עינו, הסימן שהשאיר לו נעלם כלא היה.
העפתי את ידי ממנו לוקאס מצמץ מספר פעמים.
"איך עשית את זה?" הסתקרן לוקאס.
"אני עשיתי את זה?" נבהלתי.
"אל תיבהלי, יש לך כוחות" הרגיע.
"פשוט חשבתי כמה שאני רוצה שתחלים ושזה יעבור לך".
"אז כנראה זה עבד לך" אמר וחיוך קטן הופיע על פניו.
"כנראה…" אמרתי.
***
"כלאו אותי כאן…" אמר פאקטור.
ו…? מגיע לך! אתה ניסית להרוג אותי!" צעקתי עליו.
"ממששש לא, אני לא אפגע אפילו לא בשערה אחת מראשששך…".
"ולמה לי להאמין לך?"
"כי אני היחיד שיכול להבין את רגשותייך, מה זה אומר להיות מיוחד מבין כולם ואיך לדעת מי את באמת".
"אני לא מאמינה לך".
"אנא ממך, שששחררי אותי מההיכל האססססור".
הפניתי אליו את גבי.
"לא!".
"ובכן אם כך, יהיו לזה השלכות חמורות…"
***
"הכל טוב העלמה פלור?" שאלה המורה לכישופימיה.
"כן גב' ז'נט" עניתי
"יופי תלמידים, כעת העתיקו מן הלוח". הורתה.
האם זוהי פעם ראשונה שמישהו או שהתנגדתי לפאקטור? ואם כן, מה ההשלכות?
תגובות (0)