הקסם שבי -פרק 5 חלק א'-
"אז על מה חשבת היום בשיעור?" שאלה הלנה כאשר צעדנו במסדרונות בית הספר לכיוון הקפיטריה.
"סתם על משהו…" השבתי ורוקנתי את ראשי.
"באמת פלור, אני מכירה אותך, ספרי לי…בכל מקרה אני אגלה את זה".
"אז אם בכל מקרה תגלי אז למה את שואלת אותי?" התחכמתי.
"אל תתחכמי" אמרה בקטנוניות "בבקשה ספרי לי".
"עזבי, זה באמת סתם".
"בטוחה?".
"כן" אמרתי בהיסוס קל.
מה פאקטור הזה רוצה ממני? ולמה דווקא ממני? אוףףף זה מעצבן כשאת לא זוכרת שום דבר בכלל. המשכנו לצעוד במסדרון, עוד צעד ועוד צעד, בא לי להשתגע, כמה אפשר לשתוק? מה לעזעזל הולך כאן? נמאס לי להרגיש לא שייכת. אני אולי באמת לא שייכת…
בלי ששמתי לב, הגענו כבר לחדר האוכל. הבטתי סביב החדר היה מלא באנשים. ניגשתי יחד עם הלנה לאזור ההגשה ושם מזגנו לעצמנו לאכול.
"הלנה! פלור!" קרא לעברנו לוקאס.
הבטנו לכיוונו וראינו כי הוא מסמן לנו לבוא לשבת איתו ויחד עם מי שישב לידו. בדיוק שני מקומות פנויים.
אני והלנה התקרבנו לכיוונו, עדיין היה בראשי את מה שקרה בשיעור, לספר על כך ללוקאס?
"מה המצב?" שאל לוקאס כשהגענו למקום שנשמרו לנו.
"מעולה. גברת ז'נט חפרה כרגיל" השיבה הלנה וצחקה וכן גם לוקאס צחק יחד איתה.
"מה איתך פלור? איך היה?" שאל לוקאס כששם לב שאיני איתם כלל וכלל.
"די נו אל תגידי שאת עדיין חושבת על זה" התלוננה הלנה.
"חושבת על מה?" הסתקרן לוקאס.
"אם היה לי מושג הייתי מגיבה" אמרה הלנה והתיישבה.
התיישבתי בינה לבין לוקאס. הרגשתי את המבוכה השוררת בין כל מי שהתיישב עימנו.
"פלור, מה היה בשיעור?" שאל לוקאס ושבר את הדממה.
"כלום" השבתי והתחלתי לאכול מהאוכל.
"פלור…מה היה בשיעור?".
"לוקאס די, לא קרה כלום".
"בטוחה?" שאל בנסיון לגלות מה קרה.
"בטוח שאתה רוצה מכות?" שאלתי בציניות.
כולם צחקו ולוקאס הרגיש נבוך.
"הבנתי אותך" אמר לוקאס ולגם משתייתו.
כולם דיברו ביניהם, צחקו זה עם זה. רק אני, נשארתי בודדה, מרגישה לא קשורה כלל.
"סיימתן ללמוד להיום?" שאל לוקאס.
"כן, אבל יש לנו מלא שיעורי בית על הראש, אתה סיימת ללמוד להיום?" השיבה הלנה.
"למעשה סיימתי אבל המאמן ויליס רוצה שנצא לאימון אחד הקשים בגלל האירועים האחרונים".
"אפשר להבין אותו" אמרה הלנה והנידה בראשה.
היה שתיקה בחדר, כולם המשיכו לאכול ואני המשכתי לשתוק.
"הזדמנות אחרונה?".
"שכח מזה פאקטור, אני לא משחררת אותך".
"אז תצאי בתוצאות".
"איזה תוצאות?".
לפתע, התחלתי להשתעל.
"וואוו, פלור בואי תשתי, תעבירי את השיעול" אמרה הלנה והגישה לי את השתייה שלי.
השיעול לא עבר, המשכתי להשתעל ולהיחנק.
"פלור?" אמר לוקאס בטון לחוץ.
ניסיתי לפתוח את הפה להגיד להם כי זה אשמת הנחש הארור, אבל כל פעם שפתחתי את פי נחנקתי יותר ויותר.
נפלתי על הרצפה, כבר אין לי אוויר, התחלתי לפרפר מחוסר בחמצן.
"מהר תקראו לחובשים!" צעק לוקאס.
המנהלת ויקטוריה ומר דאנקן בדיוק נכנסו לחדר וראו אותי על הריצפה, הם רצו לכיווני וניסו לעזור.
"מה קרה לה?" שאל מר דאנקן.
"היא פתאום התחילה להיחנק" השיב לוקאס.
החובשים נכנסו לחדר והחלו לטפל בי.
"מה היא אכלה?" שאל אחד החובשים.
"קציצות בשר ורוטב" השיב לוקאס.
"היא אלרגית למשהו?" שאל אותו חובש.
"לא, זה מה שאכלנו גם אתמול" אמרה המנהלת ויקטוריה.
"זה מאתמול?".
"לא, כל יום מכינים מחדש".
החובשים החלו לפשול את שרוולי ולנסות להחדיר לי חומר שירגיע אותי ולפתע נעצרו.
"מה קרה? למה עצרתם?" תהה לוקאס.
"זה סימני הכשה" ענה החובש.
"הכשה?" תהתה המנהלת ויקטוריה.
"ממ…פאקטור" אמר לוקאס כשהבין כי הנחש היחיד הוא פאקטור.
"אבל זה לא הגיוני הוא כלוא" אמר מר דאנקן.
"מה שהכי מפליא אותי זה שהוא העז להכיש אותה" אמרה המנהלת.
"מדוע?" הסתקרנה הלנה.
"כי אז פאקטור מחובר אליה ומרגיש את מה שהיא מרגישה, ברגע שהיא תמות הוא ימות יחד איתה" השיבה המנהלת ויקטוריה.
"צריך נוגדן, אם לא היא תמות" אמר החובש.
"מה הנוגדן? מאיפה יש לנו את הנוגדן?" נלחץ לוקאס.
"הנוגדן לפאקטור זה רק הוא" אמרה המנהלת ויקטוריה.
"הדופק ממשיך לרדת" צעק אמר החובש "צריך לפנות אותה למרפאה ולטפל בה שם, אתם חייבים למצוא את הנוגדן לפני שהיא תמות".
החובשים העלו אותי על אלונקה ורצו לכיוון המרפאה, באותו זמן לוקאס, הלנה, מר דאנקן והמנהלת ויקטוריה רצו להיכל האסור כדי להביא את פאקטור.
עוברת דקה אחת, שתיים. אני מתחילה לעצום עיניים. אין בי כח להיאבק על חיי.
"ילדה, תישארי איתנו" ניער אותי אותו החובש "לא לעצום עיניים, תישארי איתנו".
אנחנו כבר במרפאה והם מחברים אותי לאינפוזיה ולכל מיני מכשירים.
הזמן ממשיך לעבור ואף אחד לא מופיע עם פאקטור.
"פלור!" נשמע קולו של רוס.
"ילד אסור להיכנס לכאן" אמר אחד החובשים כאשר מנסה להדוף את רוס.
"לא אכפת לי, היא חשובה לי אני לא רוצה שהיא תמות".
"אין מה לעשות ילד, לך מפה, זהו לא גן שעשועים".
"זוזו!" נשמע קולו של מר דאנקן.
הם הגיעו עם פאקטור. הם נעלו אותו בכלוב.
"יופי, תביאו אותו, חייבים להביא לה את הנוגדן" אמר החובש.
"תעזבו אותי" דרש פאקטור.
"אין מצב, אתה הככשת אותה עכשיו אתה גם תציל אותה" אמר לוקאס.
"הכשששתי? אני לא הכשששתי אף אחד" אמר פאקטור.
"אז מה זה?" שאל מר דאנקן.
"לא יכול להיות, אני לא עשיתי את זה" התגונן.
"אבל רק נחש אחד היה איתה בקשר" אמרה המנהלת.
"זה לא אני" אמר פאקטור.
"אם זה לא אתה מדוע אתה מתחיל להתעפר?" הקניט לוקאס.
"מה?!?" התפלא פאקטור והביט על זנבו.
פאקטור החל להפוך לעפר, זה מה שקורה לנחשים קסומים, במיוחד מבני מינו של פאקטור.
"תציל אותה!!" דרש לוקאס.
"לא, אם אני מת, לפחות שהיא תמות יחד איתי" אמר פאקטור.
"ואם היא תחיה אתה לא תמות" אמר מר דאנקן.
פאקטור אכן התלבט ואני עצמתי את עיני.
"ילדה לא לעצום עיניים" צעק החובש.
"קחו את הארס שלי" אמר פאקטור.
"למה?" תהה לוקאס.
"כי אם היא ננשכה על ידי, והיא לא, אז הארס שלי אמור להציל אותה, תחדירו לה את הארס" השיב פאקטור.
הדופק ירד במהירות שיא לאפס, כבר אין דופק ואין נשימה, אין תגובה למה שקורה חוץ.
הם החדירו את הארס לאינפוזיה וחיכו שאפקח את עיני, עד שראו כי פאקטור כבר עפר לגמרי והבינו כי אני כבר לא אחזור.
***
אניע, אני מתחבאת מאחורי הוילון של הבמה ומביטה במתרחש, אף אחד לא ראה אותי או יודע על מה שהולך כאן.
"התכנסנו כאן היום לזכרה של פלורנסיה ברדון" נאמה המנהלת ויקטוריה.
כל החדר חשוך, האורות לא דלקו.
התלמידים הדליקו נרות לזכרי, והאור של הנרות האיר את החדר.
כל תהלמידים בוכים, אפילו אלו שלא יצא לי עדיין להכיר, אבל כולם בכו, אפילו המורים ואותו החובש שניער אותי.
"אדוני החובש, מדוע הינך בוכה על פלור? הרי גם אתה זוכה לראות את המוות?" תהה לוקאס.
"כי אני מכיר את פלור מאז שנולדה" אמר החובש.
"מאז שנולדה?" התפלא.
לפתע נשבה רוח בחדר, הנרות נכבו והאורות דלקו.
כל התלמידים נלחצו ופחדו.
"מי זה?" דרשה לדעת המנהלת ויקטוריה.
"רק מהצהריים לא ראיתם אותי וכבר שכחתם ממני?" השבתי.
הופעתי על הבמה, כולם היו פעורי פה, לא האמינו למראה עיניהם.
"פלור, את…את בחיים" אמר לוקאס ודמעות בעיניו.
"אני לא" עניתי "מה שכרגע אתם רואים כאן מולכם זה לא יותר מרוח".
"אבל את מתת, ראינו את זה במו עיננו" אמר לוקאס.
"מצטערת לאכזב אותך".
לוקאס היה נבוך וכלם הסתכלו עליי בפחד מוחלט.
"אין לכן מה לפחד, אני לא ארדוף אתכם, אני לא רוח מהסוג הזה, ואני גם לא מתה במובן הזה".
"מה זאת אומרת?" שאל מר דאנקן.
"זמני תם, אבל אבי יהיה לכם למענה".
"אביך? הוא מת לפני שבע עשרה שנה" אמר מר דאנקן.
"זה מה שכולם חשבו, אבל כרגע אבא שלי יושב ליד לוקאס ואני חייבת ללכת…" אמרתי ונעלמתי.
תגובות (0)