הקסם שבי -הקדמה-

"רוצו! מהר!" צעק אחד השכנים, "מהר! קדימה זוזו! הסופה מתקרבת!".
רצתי בכל הכוח, כבר אין לי כוחות, אין לי אוויר, אני ממשיכה לרוץ בליל ברירה…
"פלור!" צעק לי אחי החורג, "בואי מצאנו מחסה!".
"הסופה עוד שניה כאן!" המשיך לצעוק אותו שכן. אני ממשיכה לרוץ בליל ברירה, אך אני מרגישה כי אט אט אני מתחילה להאט, כולם סביבי ממשיכים לרוץ למחסה העירוני מפני סופות.
תוך כדי ריצתי, שמתי לב כי אוסף של נקודות כחולות לבנות זוהרות מולי מתחילות להצטבר למאין שער, שער גדול, אני עוצרת ומביטה במתרחש שם, יוצא משם…איש?
"מה?" מלמלתי לעצמי.
"בואי איתי!" אמר האיש שיצא מן השער והושיט לי את ידו.
"מי אתה?" שאלתי.

אני מסתכלת סביב, כולם מתחילים להאט, הזמן נעצר, האנשים, הסופה, כולם, הזמן פשוט עצר מלכת.

"אני חבר של הורייך, באתי לקחת אותך למקום בו את באמת שייכת".
הסתכלתי עליו בפליאה, נכון אני יתומה, אני ילדה יתומה שהוריה נטשו אותי בלידתה, אבל מאיפה הוא יודע, האם הוריי באמת שלחו אותו? ולאן אני שייכת?
"לאן אני שייכת?" שאלתי.
"לעיירה שלא נמצאת פה".
"עיירה? אנחנו האמצע סופה!" צעקתי עליו.
"הביטי סביבך" השיב.

הזמן קפוא, אבל איך? מי זה האיש הזה? איזו עיירה, מה הולך כאן?

"מה עם המשפחה שלי? המשפחה החורגת שלי?"
"הם לא יכולים לבוא איתנו"

התלבטתי, להישאר פה ולמות או לצאת אגואיסטית וללכת איתו?

"מה את מחליטה? אי אפשר להישאר כך לנצח?"
"אני באה איתך" אמרתי והושטתי לו את ידי.

נכנסנו דרך השער, לא האמנתי שדבר כזה קיים במציאות.
הגענו לעיירה, "איפה אנחנו?" שאלתי בסקרנות.
הבטתי סביבי, אנחנו באיזה שהוא יער, יער יפה.
"אנחנו בוואמפוס" השיב.
התפקעתי מצחוק.
"מה מצחיק?"
"וואמפוס זה בית ספר באמריקה"
"אכן, אך גם וואמפוס זה שם עיירתינו"
הסתכלתי סביב, ראיתי חדי קרן, פיות קטנות.
"איך זה יכול להיות? הדברים האלה קיימים רק בסרטים?"
"ועל מה סרטים מבוססים?" שאל.
"על דמיון מפותח של אנשים" גיחכתי קלות.
"פלור, אין לך מושג מי את, נכון?"
"ברור שכן, אני ילדה רגילה, חמודה ומתוקה שכולם אוהבים"
"ומאיפה באת?"
אאוץ', זו מכה מתחת לחגורה, " לא יודעת…"
"מי הורייך?"
"תראה אני לא יודעת, אוקיי? אין לי מושג מי אני ומאיפה אני, אני סך הכל ילדה שהוריה נטשו אותה, סך הכל מישהי שכבר לא אכפת לה מעצמה ומהחיים האלה כלל!" צעקתי עליו.
"אז עכשיו את תגלי עניין בחיים האלו" אמר בקול מסקרן.
"מה?"
"בואי איתי, יש לנו הליכה קטנה".

***

"אנחנו כבר צועדים במשך שעתיים" התלוננתי.
"הגענו" עצר ואמר.
הסתכלתי מולי, הייתי בתדהמה, "וואוו מה זה המקום הזה?"
"זהו המקום אליו את שייכת, בית ספר למכשפים, פה את תלמדי וגם תגורי" השיב.
התחלתי להתפקע מצחוק שוב.
"מה מצחיק הפעם?" שאל בקטנוניות.
"זה נראה לך הסדרה ווינקס? או המכשפים מווברלי פלייס? זה לא תוכנית טלויזיה פה זה החיים האמיתיים, בסדר מתוק?"
"פלורנסיה ברדון, אינני צוחק איתך!" נזף בי.
עצרתי, מאיפה הוא יודע את שמי המלא, ובכלל מאיפה הוא בכלל יודע ששם משפחתי הוא ברדון? אפילו אני לא ידעתי.
"מעניין אותך, נכון?" שאל.
"תראה זו בטוח טעות, עדיף שאחזור לבית שלי, לחיים שהיו לי, למשפח…"
-"את לא מבינה שהכל הושמד?!?"
"מה? אין מצב.." רציתי לבכות…"למה לי להאמין לך?"
"כי אני הוא זה שהביא אותך לכדור הארץ" אמר והרקין את ראשו.
מה לעזעזל הולך פה? הוא הביא אותי לכדור הארץ? אני נולדתי שם!! או שלא, מה הולך כאן? זה הרבה מידע יחסית לשעה וחצי…

הרגשתי חלשה, שגרוני חנוק, הרגשתי ש… הרגשתי ש…

-התעלפתי-