לפתוח פנייה במקרה של תקלה

לפתוח פנייה במקרה של תקלה. זה מה שכל פעם מקבלים כשרוצים לבדוק אם הדם זורם איפה שהוא אמור לזרום. אי אפשר להבין את זה. אי אפשר גם להבין למה זה ככה. למה הצינורות לא שקופים ולמה צריך את כל העור הזה שעוטף את הזרימה. שנכון שגם בו יש זרימה אבל הדם זה מה שמעניין. הדם. כל הקרבות בתוכו וההמוגלובין. ואם יש סוס טרוייאני אז יש שם נמק. זה מעניין לאללה. לא משנה. בכל מקרה, כל שעה אנחנו צריכים להתייצב ליד המכונה ולבדוק שהדם זורם. מי בכלל צריך את זה. ולמה המכונה רוצה לדעת את זה. ואם היא כל כך רוצה לדעת את זה, למה היא כזאת דפוקה וכלפעם אני צריכה להמתין שעה עד שאני מקבלת תשובה ואז שוב אני נמצאת באותה תקלה. אולי כדאי שאארגן אוהל ליד המכונה וככה אני לא אצטרך לשוב הביתה בכלל. אני לא אאחר ,אני לא אשתולל והדם תמיד יזרום והמכונה בטוח תשמח. בת זונה. אם המכונה היתה יכולה לבדוק אם הדם זורם בלי שיהיה צורך בנוכחותי, זה יהיה מה זה שווה. אני אוכל לבקר אצל השכנים. זו מילה ישנה כזאת, שכנים. פעם כולם היו גרים קרוב ממש. היום עד שמגיעים לאנשים אחרים ,מאחרים למכונה. מי האידיוט שהחליט לעשות בתים רחוקים כל כך? ואיך בכלל בונים בית? נראה כאילו פתאום מופיע בית. כאילו הוא צמח מהאדמה. איזה מוזר זה. בדקתי , אין לבית דם. אפילו לא ירוק או לבן. אף אחד לא שואל פה שאלות. רק אני. אצלנו בשכונה יש את כל המשפחה שלנו. היא גדולה. יש לי אח אחות. בנדוד, בנדודה, עוד מלא בני דודים. דודים, דודים של דודים. מלא אנשים. אבל אני מכירה את כולם. משעמם. כל היום כלום לא עושים. בדיוק מה שאמרו להם. לפעמים אני רצה לגבול כדי לראות מה יקרה אם אחצה אותו, אבל אז ממש מתחיל ללחוץ עליי הזמן ואני מרגישה את המכונה מציקה לי בתוך הבטן. אני רק בגובה של 8 עצים אבל המכונה הקטנה הזאת מפחידה אותי. כלום לא מפחיד אותי. לא כמו את אורינה, היא כל הזמן בדאגה תהומית כזאת. כן כן, אמרתי תהומית. מצאתי מלא אותיות שאף אחד לא מכיר ואני משתמשת בהן. ואל תשאלו אותי איפה מצאתי , כי אני אינני יודעת מהיכן הן הגיעו אפילו. זה היה כמו חלום לא הגיוני כזה שפתאום ידעתי מלא דברים שלא ידעתי. קיצר אורינה פחדה שהשתגעתי שסיפרתי לה את זה, היא לא מצאה היגיון. היגיון , בידיון, כיליון, מירמריון יאלה כבר האורינה הזאת שתלך לחפש גרגירים כמו שרשום לה בדף משימות שאין לה מושג אפילו מי כתב אותו. לא שלי יש מושגכן, אבל הייתי מתה לדעת! יום אחד כשניסתי לפרק את המכונה קיבלתי זרם חשמלי בתוך הגוף עד שלא יכלתי לזוז. פתאום מצאתי את עצמי מטפסת על גדר, מנסה לעבור לצד השני ויש לילה וכל הזמן יש פנסים וידעתי שאסור שיראו אותי. אין לי מושג איך הגעתי לשם. אבל ידעתי שאם אני אעבור יהיה לי את מי לשאול את כל השאלות האלה. אז כל הגוף שלי כואב ואני לא נכנעת ואני כבדה כזאת אבל חייבת תשובות חייבת ואני מגיעה למשוחה האחרונה בגדר ושוב מתחשמלת. ופתאום אני שוב ליד המכונה וכבר עברה שעה ואני בודקת אם הדם זורם ושוב ההודעה, לפתוח פנייה במקרה של תקלה. בת זונה. הדם שלי זורם!!.זורם. שמעת??? יא מכונה מפגרת!!! ואני צורחת על המכונה ואז אורינה, שכבר עודשנייה זורקת אותי למטה לבור שאף אחד לא מכיר, כי היא כבר חושבת שאני משוגעת, מנסה להרגיע אותי ואני פשוט דופקת לה אבן בראש. כי נמאס לי. בדף רשימות שלי שמגיע כל בוקר רשום ככה: אנא , צאי לסרוק את השטח. היכן שנחוצים מילים, השתמשי בפתקים הנ"ל בלבד ותתארי בדיוק את העניין. שמרי על שפה נקייה ועימדי בזמנים.הפיתקיות האלה זה דפים כאלה עם שאלות, לא כזה מה שלומך מה העיניים. יותר כמו…האם נאה המסדרון בעינייך? דורש תיקון, מחפש כיוון, מספיק נקי? כמה ליטרים של מים חסרים. אני אחראית לרשימות מלאי בקיצור. איפה חסר, מה חסר, יפה , מסודר, כל היום רוצים לדעת מה אני חושבת על מה, אלה ששולחים את הפיתקיות. ויום אחרי, לפעמים קורים הדברים שביקשו ממני לכתוב בפיתקית, אבל זה בקושי קורה. אף פעם לא הבנתי למה דף המשימות שולח אותי כל יום לסיבובים בשטח, כשכל שעה אני צריכה לחזור למכונה לבדוק אם הדם זורם. פתאום נחתה עליי תחושה כזאת שבחיים לא הרגשתי, כאילו הוציאו לי מהנשמה את המכונה. אז הוצאתי מהתיק פיתקית אחת ובתחושת ניצחון כתבתי, לפתוח פנייה במקרה שלתקלה! ואז הדבקתי אותה על הפרצוף של אורינה ורצתי לעבור את הגבול.