מחתרת 2118 -פרק ב'-

בסופו של דבר ירדתי לחדרי המגורים. טסלה נחר כל-כך חזק, שאם היה נוחת פגז בבניין אף אחד לא היה שומע. ברוק נרדם בתנוחה מצחיקה. ג'ייד עשה את עצמו ישן, אך ידעתי שהוא ער.
"נו ג'ייד, קום. אני משועמם." לחשתי לו.
"עד שכמעט נרדמתי…" רטן. הוא קם בחוסר רצון, מפהק והולך בעצלתיים.
"נו, בכל מקרה, זה לא ממש אכפת לי." לחשתי. הוא גיחך קלות.
"מה נעשה?" שאל ג'ייד.
"זה מה שאני שואל אותך." אמרתי.
"יש לי רעיון." אמר ג'ייד.
"בוא נחזור לישון." הציע.
"אני יכול להקיף את לונדון חמש עשרה פעמים. אתה לא תגיד לי לישון." אמרתי בהתרסה.
"אבל אני רוצה לישון!" רטן.
"אני לא."
"אבל אני כן!" צעק.
"טוב, אני אאלץ לטוס במסוק שלי לבד." גירתי אותו.
"אני לא אלך לישון, אתה מאושר? רק תן לי לעלות על המסוק." וויתר.
"אין לי בכלל מסוק."
"סתם רציתי לראות את התגובה שלך." גיחכתי. הוא דחף אותי ממש חזק. הראש שלי נדפק בקיר. שפשתי בעזרת ידיי את החבורה שנוצרה שם.
"היי!" צעקתי ודחפתי אותו.
"אתם יכולים להיות קצת יותר בשקט?!" צרח בוריס.
"עכשיו שלוש לפנות בוקר!"
"דחפת אותי במשך שעתיים?" שאלתי בציניות את ג'ייד. הוא צחק.
"בכל מקרה, בואו נצא החוצה. מחניק פה." אמרתי. בוריס וג'ייד החליפו בגדים ויצאנו מן האחוזה. במשך כל ההליכה דיברנו על נושאים כמו היקום, על מה שקרה במהלך השבוע, על דברים שוליים למדי, עד שג'ייד אמר מילה על ההתקוממות.
"למה החלטת לעשות את כל זה?" שאל ג'ייד. נמלאתי זעם.
"אני חושב שאתה יודע את התשובה." השבתי.
"אתה רוצה להוכיח משהו בכך?" עמדתי להתפוצץ.
"אתה רוצה להשאיר חותם? שאנשים ידברו עליך?" ג'ייד עבר את הגבול. נתתי לו אגרוף חזק מאוד בכתף.
"זה כאב!" נאנק.
"אבל למה אתה חושב שאתה תצליח?" שאל בוריס. עכשיו כעסתי על שניהם.
"אני לא משחק בשביל לשחק, אני משחק בשביל לנצח." אמרתי לו.