עיר של גיבורים- פרק 17- בנג'מין

"העבודה שלנו היא להציל כמה שיותר אנשים. לפעמים זה לא כולל את כולם."- סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה

"אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?" היה אמור להיות הרמז הראשון של טאי שיאמר לו שהבחור הזה לא הולך לשום מקום. בנג'מין דאל, בן, היה נחוש יותר מניק פיורי ביום רע לעזור לסדר בעיקר לקרות. עם מוטיבציה כזאת הוא היה יכול להיות חלק משמעותי בפרויקט, אבל מוטיבציה בלבד זו אינה סיבה מוצדקת לשתף איתו פעולה ולהסכים שיסייע להם כפי שרצה.
"צריך לרדוף אחריו, הוא עדיין לא התרחק!" בן אמר בשעה שצפה במתנקש עולה במדרגות הצדדיות של אחד הבניינים שתחמו את הסמטה. ספיידרמן שכב על הקרקע מתחתם, ונראה חסר רוח חיים.
מק הסיר מעליו את המסכה האדומה שלו עד לאפו, ובדק את הדופק שלו בלחיצה על צווארו. "הוא חי." הוא אמר להם.
"טוב," טאי השיב. "אבל מה זה?" הוא התכופף אליו והוציא בזהירות את החץ הקטן שנתקע בידו של ספיידרמן.
"זה נראה כמו החץ ששימש לניסיון ההתנקשות בד"ר באנר ומר סטארק." מק אימת את מחשבת שניהם.
"רגע, אתם אומרים שגם טוני סטארק וגם ברוס באנר נמצאים במצב הזה?" בן ביקש להבין.
שניהם הנהנו להסכמה.
טאי התרומם ופנה אליו, "היי, אתה רוצה לעזור?" שאל.
"כן. בטח." בן השיב.
"תיקח את ספיידרמן למגדל הנוקמים." הוא ביקש ממנו. "עדיף שימצא במקום בטוח."
"מה בקשר לבחור שעשה את זה?" הוא שאל.
"אנחנו כבר נטפל בו. אתה לא צריך לדאוג בקשר לזה." הסביר לו. "אתה בטח יכול להבין שאני לא אוכל להרשות למישהו לא מיומן להיכנס לקרב שלא שלו."
"המ, כן." בן נאנח. "זה יהיה מטופש מצידי להתערב ללא הגנה. אבל אם בזה אוכל לעזור,"
"תוכל לעזור." טאי הדגיש.
"אז זה מספיק מבחינתי." הוא הנהן.
"אתה יודע איפה המגדל נמצא, נכון?" טאי שאל אותו, ובן אישר בהטיית ראש אילמת וחיוך שקט. הוא התקרב אל ספיידרמן המעולף ותפס בו. הוא הניח את שכמו על כתפיו ואחז בו חזק.
"בהצלחה." הוא פנה אליהם. "אל תעשו שום דבר מטופש." הוא חייך חצי חיוך ופנה ללכת למשימת הסולו שלו, שלמרות שנראתה שולית, דווקא הייתה די חשובה והכרחית.
טאי ומק נפרדו ממנו ורצו לכיוון אליו המתנקש ברח, בתקווה שיצליחו לצמצם מספיק את הפער. עם יכולותיו של מק, זה לא אמור להיות בלתי אפשרי לאתר אותו.
המשימה שלהם, אם תצליח, תוכל לקרב אותם לקצה חוט אפשרי שיוכל להבהיר את המצב המוזר אליו נקלעו. אבל בינתיים, בזמן שהם עושים את מעשה הגבורה שלהם, לבן יש משימה קטנה משלו (שכבר סופר עליה, אז אין סיבה לפרט יותר). הוא לקח את ספיידרמן איתו לכיוון מגדל הנוקמים, שהיה אפשר להבחין בו גם ממרחק רב, כי נסק לשמיים ונראה באופק כמעט מכל מקום בעיר ניו יורק. הוא חשב, זה לא עומד להיות מסובך מדי.
בן זגזג לפעמים עם מבטיו על פניו המוסתרות של הגיבור המפורסם שסחב, ולא היה יכול לחשוב על האפשרות של לבדוק מי נמצא מאחורי המסכה. הוא העביר את הזמן בלתהות איך הוא נראה והאם יש מצב שזה בחור שהוא מכיר. הוא לא ניסה לגלות אם צדק. במוחו ידע שהוא מסוגל. פשוט להוריד את המסכה, להסתכל, להחזיר אותה, ולהמשיך בדרכו, כאילו לא קרה כלום, ואף אחד חוץ ממנו לעולם לא ידע. הוא היה יכול, אבל הוא החליט שלא. זה לא בסדר, זה לא מכבד, והוא בטוח שאם ספיידרמן עדיין שומר על זהותו סודית, זה בוודאי אומר משהו.
הוא העדיף להישאר סקרן, כמו כולם.
אך לדבר אחד בהחלט לא ציפה. הבחור הלבוש בברדס שהיה מושא המרדף זינק מגג הבניין שממולו, התגלגל על המדרכה אל הכביש והתרומם במהירות לא הגיונית. בן הרים את ראשו לשמיים, וקלט את הגובה הנורא של הבניין, שעורר אפילו אצלו פחד, למרות שעמד למרגלותיו ולא שם למעלה.
טאי והפנתר השחור החדש היו שם.
הו, לא. כשהסיט את מבטו שוב שם לב אל המתנקש כשאסף את השק שנשא איתו והמשיך לרוץ מהם. כמה זמן ייקח עד שישיגו אותו שוב? מה הסיכויים שיצליח להיעלם מחדש? הוא הניח… הוא הניח שיש סיבה לכך שפגש בו שוב מקרוב. סיבה שהיא אולי האפשרות הכי טובה שלהם לעצור אותו.
"אני מצטער, ספיידי." הוא אמר לו והניח אותו על הקרקע, מתחת לצלייה של מכולת קטנה שנמצאה קרוב אליהם. הפושע רץ ממנו, ובן, בתקווה לסייע למרדף כמו שצריך, רדף אחריו.
כמובן, הוא שוב נכנס לסמטה, הפעם בצד השני של הרחוב, רחוק ממנו. זה לא בדיוק הרתיע את בן. הוא היה בטוח בעצמו בכל מה שקשור לכוח גופני. הוא שוחה להנאתו, וגם, טוב, סיים במקום שני בתחרות הארצית לנוער בשחייה. אז, כן, הכושר שלו נמצא כמעט בשיא, לכן לא הופתע מעצמו כשצמצם את הפער מהר מאוד ואפילו הצליח לתפוס בשק שהחזיק הבחור, ולערער אותו לאחור.
פצצות הכדורים שסחב נפלו על הרצפה יחד עם השק ששמר אותם, ובן מיהר לנצל את ההפתעה שיצר כדי לתפוס בזרוע הנבל ולהתקרב אליו. הברדס שעל ראשו נפל וחשף את שיערותיו השחורות הארוכות שהסתתרו תחתיו, את פניו ואת עיניו הכחולות, ולא רק זה.
"רגע," הוא הופתע כשהסתכל על הפנים הכעוסות שהופנו אליו. "את בחורה."
"אתה מפריע לעבודה שלי!" היא קראה בנחירה זועמת כשהתעלמה מההערה שלו, ואז בעטה בבטנו והעיפה אותו לאחור במהירות. היא תפסה בשק בזריזות ולא נשארה ליהנות מהרגע. מהר מאוד היא עלתה במדרגות הבניין השמאלי בריצה, ולא הסתכלה לאחור.
בן התרומם שוב על רגליו ופנה לרוץ אחריה. היא לא הייתה רחוקה ממנו מספיק כדי שיסכים לוותר.
"תסתלק, ילד!" היא קראה אליו כששמה לב שהמשיך לעקוב אחריה בעקשנות.
"אנחנו באותו גיל!" הוא קרא כתגובה, ולא נעצר.
הבחורה נהמה ברוגז והמשיכה לרוץ למעלה. בן עדיין היה בעקבותיה. ברגע שקפצה לגג מסוף גרם המדרגות, הוא תפס בשרוול חולצתה ועצר אותה. היא התנערה מאחיזתו, אבל הוא היה חזק משנדמה.
"עזוב אותי כבר!" היא צעקה וניסתה לחבוט בו בהסלמה.
"מצטער, לא יכול." השיב.
"עזוב אותי או שאגרום לך לעזוב!" היא הוסיפה לאיים, אך זה לא בדיוק עזר. הוא נרתע לרגע, אבל לא הרפה.
אולי זה היה רעיון רע.
הוא לא ידע מה קרה בדיוק, אבל רגע לאחר מכן פניו נכלאו בתוך עננת עשן מחניקה. הוא נאלץ לעזוב אותה ולסגת לאחור. עקב רגלו נתקל בשולי הגג והוא מעד לאחור, ונפל. ידו החליקה על גדר המעקה של גרם המדרגות המתכתי כאשר ניסה לתפוס בו. זה היה מהלך חסר תועלת. הוא המשיך ליפול מטה, ידו נחבלה בניסיון שלו להציל את עצמו, ואז כבר היה מאוחר מדי.

"מק, היא בורחת!" זה היה הדבר היחיד שטאי הצליח לומר לאחר שצפו בסצנה מגג הבניין השכן, תוך כדי שהתקרבו אליהם בריצה מעל הרחוב. הם קפצו והגיעו לזירה.
הבחורה ברחה משם בעזרת מסוק שחיכה לה, שעל צידו היה מעוטר באות "די" ירוקה וגדולה לסימון הנכס. מק רץ לכיוונה, אבל לא הספיק כדי לעכב אותה. היא כבר נעלמה.
טאי, מהצד השני, הסתכל מטה אל רצפת הסמטה מסף קצה הבניין. הוא שוב מצא את עצמו קפוא, ולא יכל לזוז, למרות שידע שזמנם קצוב.
"היא אבודה, אבל עדיין יש לנו מה לעשות." מק בא והחזיר אותו למציאות. הוא ירד בזריזות במדרגות, ונעמד על יד בן השכוב, שמצבו הקריטי לא היה ידוע להם בדיוק. מק בדק בכל זאת, וקרא אל טאי מלמטה. "יש לו דופק!"
זה הצליח להחזיר לטאי כוחות, ויותר מהם. הוא קפץ מגג הבניין ונחת על רגליו, ללא פגע. בדרך כלל, כשהיו רק שניהם, זה היה נראה כמו עוד דרך להשוויץ ביכולותיו. הפעם לא.
הוא התנשף במהירות בתנוחה השפופה שלו. "תקרא לאמבולנס." פקד, ומק לא התנגד. הוא רץ למצוא את הטלפון הציבורי הקרוב ביותר, כי הרי לא לקחו איתם את שלהם למשימה.
טאי המשיך להסתכל על בן מחוסר ההכרה, וצפה בשלולית הדם שגדלה מסביבו בהדרגה. ליבו דפק בחוזקה, והוא הרגיש חסר אונים.
אמנם, בזווית מבטו קלט כמה כדורי מתכת עגולים פזורים בקרבתם. הוא זיהה שאלה היו הפצצות שהמתנקשת השתמשה בהם. הוא ניגש אליהם, והתכופף לבחון אותם מקרוב. הוא לקח אחד ובדק אותו בסקרנות. אולי משהו אחד טוב יצא מכל המשימה המבולגנת הזאת, הוא חשב.