עיר של גיבורים- פרק 9- קסטת מיקס אדירה מס' 1

"אני מניח שאנחנו תקועים ביחד, שותפים."- פיטר קוויל, סטאר לורד

את ראשית חיי אני זוכרת כקפיצות מבתי אומנה כאלה לבתי אומנה כאלה, בקצב מסחרר כזה שאפילו לא הספקתי לפתח רגש אמיתי למי שהסכימו לקבל אותי לזרועותיהם.
אני לא אשמה. הזמן הרב ביותר בו שהיתי בבית כזה היה למשך חצי שנה, וגם אז, לא ממש קיבלתי יחס אמיתי. הזוגות הנחמדים מבין כל אלה שנתנו לי קורת גג ניסו להסתיר את העובדה שאמא שלי הייתה נרקומנית ושזו הסיבה שהגעתי אליהם. חלקם עשו עבודה די טובה בזה, בעיקר בפעמים בהן החלטתי ברוב טובי לשאול אותם את השאלה המצופה.
והייתי נשארת תמימה כזאת שתאמין שאמא שלה באמת תחזור לקחת אותה אחרי שתצליח לשקם את עצמה מהחובות הכלכליים שנפלו עליה פתאום, אם לא הייתי יודעת כבר מה הסיבה האמיתית שבאותה תקופה ארוכה לא היה לי מקום שהייתי יכולה לכנותו בית.
עם הזמן התרגלתי לחיים האלה, אבל כמו כל אדם, תמיד הרגשתי שמשהו חסר. משהו חשוב שקשור לחיים שלי ושצריך להיות על כף המאזניים, משהו שאאלץ להסתכן עבורו ובגללו, משהו… שבלילה אחד נחשף לפניי פתאום.
ישבתי באותו ערב מאוחר בחצר האחורית של הבית האחרון אליו הגעתי, שאת שמות "ההורים" שגרו בו כבר הספקתי לשכוח (משהו כמו… מריה וטובי? או שאלה סתם שמות שקפצו לי כרגע לראש), בזמן ששמרטפית צעירה צפתה בטלויזיה שבסלון ואפילו לא שמה לב שיצאתי. בהתחלה, זה היה נשמע כמו יללות תנים, או דיסק תקוע, או שניהם. פנסי אור גדולים סנוורו את פניי כשהתקרבו אליי מהשמיים, וכמו בסרטים הישנים האלה בהם תמיד אהבתי לצפות, מישהו ניגש אליי מהכלום, ותפס אותי. הייתי אז קטנה, בת עשר, בערך, ולא ממש הצלחתי להתנגד.
אחטא ואומר שיכול להיות שגם לא רציתי, כי מה שקרה באותו רגע סקרן אותי כל כך שהעדפתי שחיי יהיו בסכנה מעצם בלתי מזוהה מאשר להישאר עוד רגע אחד במקום ההוא.
נכנסתי לתוך הרכב, הספינה, כפי שהבחנתי מאוחר יותר, והדלתות נסגרו אחריי. הבחור בעל העור הכחול המוזר ומעיל העור החום הארוך הניח אותי לצד אוסף בובות טרולים ישנות בעלות בלוריות מבולגנות בצבעים שונים, והלך לכיוון אחר. אני, כיאה לעצמי הסקרנית והקטנה, החלטתי שלא מתאים לי להישאר לשבת שם, והעדפתי במקום זאת לצאת לחקור את הספינה.
הדבר הראשון שמצאתי היה מעין כפתור אדום גדול בקיר, שמעליו כתוב משפט בשפה שלא הצלחתי להבין. לחצתי עליו, כי רציתי לדעת מה יקרה, אבל לצערי, הכל נשאר כמו שהוא. המשכתי לחקור עוד קצת, ואז שמעתי קול של אדם מגיח מתוך קדמת הספינה, קול מחבל התקשורת שלה.
"תגיד, איך אוכל לגרום לך לעצור בצד את הספינה, יונדו?"
"קודם כל תמצא צד. אנחנו הרי בחלל, קוויל." הבחור בעל העור הכחול השיב לקריאה. הנחתי שלפיה, שמו היה יונדו.
"או-קיי, אז פשוט אבקש ממך לעצור." האדם, או החייזר, בצידו השני של הקשר, לפי ידיעתי כרגע, קוויל, ביקש ממנו.
"באמת? ולמה שאעשה את זה?" יונדו שאל.
"כי יש לנו את הסמכות, כי נשלח אות מצוקה מתוך החללית שלך, כי הסמנים מראים שאתה מעל הכמות המוכרת של האנשים בספינה, כי הנוסע הנוסף נראה כמו ילד קטן-"
"- וכי אנחנו שומרי הגלקסיה המזורגגים!" קול נוסף צעק מתוך הקשר.
"זה היה יותר מדי, רוקט." קוויל פנה אליו.
"אה, אתה פשוט לא מסוגל להתמודד עם האמת." הוא סינן אותו בצקצוק.
"בחייך, קוויל, מה אתה רומז?" יונדו השתדל להישמע נעלב.
"שכדאי שתפסיק לקחת על עצמך עבודות כמו אלה כשאני נמצא כאן כנציג החוק." דלת החללית נפרצה ומבעדה ניצב בחור כלשהו, שלא הצלחתי לזהות בגלל הקסדה המשונה שהרכיב על ראשו. הוא לבש חולצה כחולה כהה דהויה ומעליה מעיל עור חום. הוא לבש מכנסיים ארוכים וכהים, טחובים בסופם בזוג המגפיים החומות הגבוהות שנעל.
הבחור כיוון את נשקו קדימה. "רק בגלל שאנחנו מכירים, יונדו, אני אוותר על לעצור אותך הפעם." הוא אמר, וחשף את זהותו כאותו קוויל שדיבר איתו קודם לכן. "ואל תגרום לי להשתמש בגרוט, כי אני לא אהסס לעשות את זה."
יונדו נאנח. "מה הסיכויים שלי?" הוא פנה לחברי הצוות שלו בשאלה. אף אחד מהם לא ממש ידע לענות לו. "בסדר. בסדר." הוא ויתר בקלות רבה מדי. חשבתי שאני שווה יותר. "אם אתה מתעקש כל כך, אתה מוזמן לקחת את הילדה."
"אני? אבל- האמת שחשבתי שאולי תחזיר אותה אתה ואני אפקח מרחוק?" הוא חצי שאל חצי קיווה.
"איזה מין אוכף חוק אתה אם אתה נותן לעבריין לעשות את העבודה שלך?" אותו קול צווחני של בחור קרא אל קוויל, הפעם מאחוריו, והפעם בפנים חשופות.
מאוד הופתעתי לגלות שהוא היה… טוב, דביבון עומד על שתיים, לבוש בחליפה מותאמת כהה, מרכיב קסדת חלל מחוברת לבלון חמצן קטן שנמצא גבו.
"רוקט, מה אמרתי על להפריע בזמן שאני עושה משהו?" קוויל נאנח.
"אמרת לא לעשות את זה, אבל מי בכלל מקשיב לך?" הוא השיב לו וצקצק. "זה לוקח לך יותר מדי זמן. אנשים רעבים או רוצים ללכת להתפנות, וכשאני אומר אנשים אני מתכוון אליי."
"אתה סתם רוצה לעוף מפה." קוויל קרא אותו בבירור.
"גם נכון." רוקט לא הכחיש. "פשוט קח את הילדה ונגמור עם העניין."
קוויל שב להיאנח. "או-אוקיי." הוא הסתכל עליי, ועל אף שהמראה של הקסדה שלו די הלחיץ אותי, לא הרגשתי פחד בכלל. "בואי." הוא סימן לי להתקרב עם ידו, וללא הרבה היסוס, זה מה שעשיתי.
כבר הזכרתי שהייתי מספיק סקרנית כדי לא לומר לא? אז הנה, אני מזכירה את זה שוב.
נכנסתי דרך המעבר המתכתי שהפריד בין שתי החלליות, לזו השנייה, של קוויל. מאחוריי שמעתי את יונדו צועק, "קוויל, תזכור שאתה חייב לי עשרים אלף והסבר טוב מאוד לאבא שלה!" שבמחשבה שנייה גרם לי לתהות האם היה עדיף לי להישאר שם כדי לגלות למה התכוון, אבל תהייה שלא החזיקה מעמד, כי לא באמת רציתי. הדביבון המדבר יותר עניין אותי באותו רגע.
כשהדלת נסגרה מאחורינו והחללית החלה לנוע שוב, קוויל הוריד את הקסדה שלו וחשף את פניו. הוא לא היה נראה מאיים כלל. ציפיתי ליותר. עורו היה לבן, שיערו חום בהיר או בלונדיני כהה, תלוי בזווית ובאור מהם מסתכלים, ופניו כוסו זיפים צעירים ולא מוגזמים מדי.
כאשר בחנתי את שאר הנוכחים, מלבד רוקט, הדביבון, ראיתי גם סוג של עץ גדול בעל פרצוף מחייך וחמוד וידיים גדולות משני צדדיו שהסתכל עליי ונופף לי בעדינות. נופפתי אליו בחזרה והסתכלתי על הבחורה והבחור שישבו בכסאות ההגיים. לה היה עור בצבע ירוק ושיער שחור בעל קצוות סגולים כהים, ולו היה עור בצבע ירוק גם כן, רק דהוי יותר, גוף שרירי וחזק, ראש קירח והוא התכסה בסימנים ורודים-אדומים דקים שדמו לכלי דם, אבל לא ממש.
"טוב, אז תגידי לנו איפה הבית שלך." קוויל פנה אליי.
אני נדתי בראשי בחוסר הסכמה.
"ככה קטנה, כבר מורדת." רוקט העיר.
"אני גרוט." העץ המדבר הוסיף. לא הבנתי איך זה קשור לשיחה שמתחילה להתגבש בנינו, אבל זה היה חמוד.
"מה לא?" קוויל נראה מעט מבוהל, שלא לדבר על היסטרי. "למה לא?"
"אני לא רוצה לחזור הביתה." שילבתי את ידיי והרמתי את סנטרי כקובעת.
"אבל- אבל את לא יכולה להישאר כאן, איתנו." הוא מחה.
"למה לא?" הבחורה שאלה אותו תוך כדי שהטיסה את החללית בנוחות.
"כי הוא שונא ילדים. קדימה, תגיד את זה וניפרד יפה." רוקט הסביר במקומו בישירות חסרת המצפון שהבנתי שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו. "אני תמיד רציתי לשמוע חוות דעת פנימית מתא שיגור הפסולת." הוא העיר בגיחוך סקרני. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, כי אחרי הכל, הוא דיבר עליי.
"למה לך לשנוא ילדים?" הבחור המגודל שישב לצד הבחורה שאל אותו ונשמע ביקורתי ומאיים.
"אני- אני לא שונא ילדים!" קוויל דרש שידעו. "אני פשוט- לא יודע מה לעשות איתה." הוא הצביע עליי.
"הו, תאמן אותה ותהפוך אותה למתנקשת." רוקט הציע ביד מורמת. "אני בטוח שגמורה תאהב את המחווה."
"את תאהבי?" הבחור המגודל שאל את הבחורה, שמה כנראה היה גמורה.
"לא אמרת שאתה רוצה חוות דעת פנימית בתור פסולת?" במקום להשיב לו, היא פנתה אל רוקט.
"לא, לא, רגע," קוויל התערב בין דבריהם. "לאמן זה לא נשמע רע. אתם זוכרים מה סטארק הציע לנו לפני כמה זמן?"
"לפני כמה שנים, זאת אומרת?" גמורה זכרה זאת טוב.
"זה לא נשמע רע. את זה אני אוהב." קוויל אמר ופנה להתכופף אליי. "היי, אני פיטר." הוא הושיט לי את ידו. "איך קוראים לך?"
"אלכסנדרה פטרס." אמרתי וחייכתי בגאווה.
"טוב, אז עכשיו קוראים לך אלכס, כי אלכסנדרה זה לא שם טוב." הוא אמר לי. "וברוכה הבאה לצוות." הוא הוסיף בחיוך, ואני לחצתי את ידו בחוזקה. די התעלמתי מהעלבון הקל שהטיח עליי, אבל, טוב, זה לא ממש היה לי אכפת. אלכס נשמע טוב, וזו אני עכשיו.
ומי ידע שהחל מהרגע הזה, אחרי חמש שנים בחברת "שומרי הגלקסיה", כך נקראו, אני אשלח למשימה עצמאית משלי, ואעמוד בתוך המגדל האמיתי של הנוקמים?
כאילו, ה-נוקמים.
רק ש… הם נראים צעירים יותר ממה שזכרתי. וגם… נשיים יותר.