קרייסט פרק 18 "חיים הרוסים"

קאיה לא הספיקה להשיב לה כשעוד כדור חלף מעליהם במשב רוח חד. אנקה שקטה נשמעה מצידה והיא מיהרה להסב את מבטה לעבר קארה, שלפתה את כתפה בחזקה. דם החל לזלוג מתחת לידה והכתים את אצבעותיה ובגדיה.
"קארה את – הכדור – " טרנס התחיל לגמגם. ידו עדיין כאבה, אך פחות, והבהלה שהציפה אותו כשהבין שקארה נפצעה העלימה אותו כמעט לגמרי. "אלוהים אדירים." בחילה תקפה אותו. הוא לא ידע אם מאיבוד דם, פחד, או העובדה שעוד מישהו מלבדו נפצע.
"אנשים, זה לא הזמן לדאגה." קולו הקשה של מורגן החזיר את שלושתם מההלם. "בעצם זה כן הזמן, אבל יש דברים חשובים יותר כרגע. או שלא." הוא לא היה החלטי ועיניו התרוצצו וזגזגו בין השלושה למקום ממנו ככל הנראה יצאו הכדורים. "בכל מקרה, חייבים לחשוב על דרך לצאת מכאן."
קאיה הנהנה ובהחלטה של רגע התרוממה על רגליה, מתעלמת ממבטיהם ההמומים של קארה, מורגן וטרנס שהביטו בה מלמטה. "אני אהיה הסחת דעת לכרגע," סיננה לעברם. "יש לכם דקה לקום וללכת מכאן." היא הסתובבה והתקדמה לכיוון הצל שהבחינה בו כבר מההתחלה.
מורגן הביט בגבה בתדהמה, ואז פנה לקארה וטרנס, "יש לה כנפיים," לחש בהשתאות והצביע על כנפיה של קאיה ביד רועדת מהתרגשות. "יש לה כנפיים." קולו היה גבוה כל כך עד שצרם באזניהם. טרנס גיחך בשקט וקארה רק גלגלה את עיניה בייאוש, שניהם הבינו שתמיד אפשר יהיה לסמוך על מורגן להערה מטומטמת בזמנים קשים. אבל אי אפשר היה להאשים אותו, הוא שכח מי הוא פעמיים ביומיים.
טרנס קם ראשון, מושך אחריו את קארה, ומורגן מיהר להתרומם אחריו. "שלושים שניות," ציינה קארה וקיבלה שני מבטים זועפים. "רק חשבתי שכדאי שתדעו…" סיננה והרימה את מורגן על גבה.
טרנס בהה בה בתהיה. "מה איתי?" שאל בתמיהה.
קארה נאנחה. "אתה רץ. עכשיו אין קאיה לעקוב אחריה, פשוט לרוץ מהר ולהסתלק מכאן," אמרה לו ונעצה את עיניה בהמשך החורשה על מסלול ריק מעצים. "רק תעקוב אחרי עד שנצא מהמקום הזה," הוסיפה והתחילה לרוץ, חצי קופצת על רגל המתכת, במסלול שקבעה לעצמה. טרנס לא התמהמה והתחיל לרוץ אחריה.
הוא לא עמד בקצב שלה, אז החליט לעקוב אחרי טביעות הרגליה שהותירה אחריה, מדלג מעל שיחים קטנים ומזגזג בין עצים שלא ראה ממקום עומדו ההתחלתי, עד שמצא אותה עומדת יחד עם מורגן בקצה קבוצת העצים. קאיה לא היתה איתם.
"אני די בטוח שכבר עברה דקה," אמר, מתנשף. "איפה קאיה?"
"כן, אתה ממש איטי." גיחך מורגן בלעג קליל. "אנחנו מחכים פה כבר המון זמן." הוא משך את המילה 'המון' וגלגל את עיניו כשאמר אותה, מדגיש את הזמן הרב שחיכו, אבל לפי נימתו הילדותית והמבט על פניו שגרם לו להיראות כאילו הוא עומד להתפקע מצחוק טרנס הבין שהם לא עומדים שם כל כך הרבה זמן.
"אולי היא חזרה למחנה?" הציעה קארה, מפסיקה את הירידה הילדותית של מורגן על טרנס. "יכול להיות שמי שזה לא היה שתקף אותנו כמעט תפס אותה והיא ברחה וחזרה."
טרנס הרהר בדבריה. מורגן הביט בשמיים השחורים שנפרשו מעליהם ונשכב על האדמה הצחיחה. "או שמי-שזה-לא-היה הצליח לתפוס אותה והיא לא איתנו יותר," העלה את הדבר ממנו פחדו. הוא נשמע כל כך רגוע, בניגוד גמור למה שאמר. המילים התגלגלו על לשונו כאילו היו שמו. "אולי היא שוכבת שם עכשיו, מתבוססת בדמה ורק מחכה שמישהו מאיתנו יבוא לעזור לה," הרהר עוד קצת באפשרות. הוא הרים את ידו ופלט צווחה קטנה כשקלט שהיא איננה, אך נרגע במהרה והוריד אותה, מרים את השניה ומסמן צורות אקראיות בחלל מעליו. לאחר כמה שניות קם על רגליו ונעץ את מבטו ביער. "אני הולך לבדוק מה איתה," קבע ורץ חזרה פנימה.
"אנחנו אמורים לרוץ אחריו או… מה?" שאל טרנס בבלבול. הוא לא ידע מה לעשות במקרה שחבר קבוצה נוטש אותם. גם אם לטובת אחד אחר. "אני גם דואג לקאיה, אבל אני חושב שאם כולנו ניכנס חזרה פנימה יהיה לאנשים האלה יתרון."
קארה הנהנה ונשכבה באותו מקום עליו נשכב מורגן זמן קצר קודם לכן, והחול זכר את צורתו. היא סימנה לטרנס להישכב לצידה אך הוא הניד בראשו והמשיך לנעוץ את מבטו במקום ממנו מורגן נכנס.
לאחר כמה שניות הוא הרגיש יד מושכת אותו בחזקה ומפילה אותו לקרקע. ראשו נחבט באדמה והוא השתנק, ספק מכאב ספק מהפתעה, והביט בקארה בזעזוע. "למה לכל הרוחות עשית את זה?" שאל בכעס.
קארה חייכה אליו בשלווה. "אתה לחוץ ודואג מדי," קבעה. "אני לא יודעת אם הספקת להבין את זה כבר, אבל מי שנמצאים שם הם מלכת האסטרטגיות והטיפש המוחלט שכבר מזמן הבנו שהוא לא מת. קשה לי להאמין שמישהו מהם ימות מכמה רובים מסכנים." היא החזירה את פניה לשמיים. "אני לא אתפלא אם קאיה נשארה שם רק כדי לתפוס את האדם הזה ולקחת אותו לחקירה מעמיקה."
טרנס הבין על מה דיברה והנהן בשקט, לא בטוח אם היא רואה אותו. כנראה הוא באמת נלחץ קצת יותר מדי. הוא השתרע על החול לידה ושם את ידיו מאחורי ראשו, מחכה בדממה למשהו שיקרה. "כמה זמן אנחנו צריכים לתת להם לפני שנחזור למחנה?"
היא המהמה לעצמה כמה שניות ואז ענתה, "אני מניחה שעד שיצאו, אלא אם אתה זוכר איך מגיעים." עיניה הכחולות-סגולות בהו בשמיים השחורים.
הוא הניד בראשו, נזכר שרק קאיה יודעת את הדרך למחנה. "היינו צריכים לשים לב לזה כשחיפשנו אותו," מלמל והעביר את ידו בשיער הסבוך, מוציא ממנו בהיסח הדעת עלים קטנים. כמה שיערות כהות נלכדו בין אצבעותיו והוא סילק אותן באנחה. גופו התחיל לתת את אותותיו לעובדה שחייו נהרסו, למרות שנפשו הבינה את זה כבר מזמן.