puma161
כן כן. עוד פרק ^^ אני לגמרי בשוונג כתיבה כרגע. אז... אני שקוראים ולא טורחים להגיב (אני לא נעלבת. יותר בכיוון של צוחקת) מה דעתכם?

קרייסט פרק 23 "כמה זמן?"

puma161 12/07/2017 717 צפיות אין תגובות
כן כן. עוד פרק ^^ אני לגמרי בשוונג כתיבה כרגע. אז... אני שקוראים ולא טורחים להגיב (אני לא נעלבת. יותר בכיוון של צוחקת) מה דעתכם?

קאיה תרה במבטה אחר מורגן. היא ידעה שמשהו לא בסדר. היא פשוט ידעה את זה. המוח שלה לא עזר, חלק ממנו אמר שיכול להיות שהמשהו הזה טוב, והחלק השני צרח עליה שסוף העולם הגיע. זו הייתה הפעם הראשונה שהתוודעה לחלק הזה שם. עד אז היה שקט למדי. למעשה, הוא היה שקט עד שפגשה לראשונה במורגן, אז הוא צעק עליה מספר פעמים להתרחק ממנו כמה שיותר. הו, כמה חבל היה שלא הקשיבה לו.
היא הגיעה לקבוצת העצים בה החליטו למקם את מורגן ונחרדה לראות שהעצים נפולים כמו תגובת שרשרת בדומינו, וזה שאליו קשרה אותו הראשון. הכל היה מלא אבק, חול ועלים עד שקאיה ראתה רק בקושי את מה שמתחתיה. היא נסתה לאמץ את אזניה וחיפשה אחר קול בודד שייתן לה תמונת מצב על מורגן, איפה הוא ואם הוא בסדר. שניה אחרי היא ויתרה על זה ונחתה על אחד העצים הממוטטים, מחפשת במבטה אחר כתם כחול או לבן. העץ רעד מעט ממשקלה והיא פשטה את ידיה כדי לייצב את עצמה.
לרגע היא גיחכה לעצמה מעצם האירוניה בצבעים של מורגן. הוא לבוש כולו לבן והוא ככל הנראה רוצח. היא ראתה שרצח רק אדם אחד עד כה והוא היה האדם הזר שרק צחק עליהם. היא לא יכלה להחשיב את טד, כי אם מסתכלים על התמונה הכוללת, היא זו שלא הפסיקה להטיח בו האשמות עד שהתרתח והתמוסס, למרות שלא ידעה דבר וחצי דבר על מה שקרה בינו לבין מורגן. למעשה, היא הייתה אכולה מאשמה עד שהחייל ההוא, דייב, שהיא ומורגן תפסו, פלט כדור מתכתי דומה לזה שנשאר מטד.
"מורגן!" צעקה בתקווה לקבל מידע כלשהו על מקום הימצאו אחרי שלא ראתה אף צבע חוץ מגווני חום וירוק. אחרי שלא קיבלה תשובה היא בחנה ביתר תשומת לב את העץ אליו נקשר מורגן. החבל עדיין היה מהודק סביבו. "לעזאזל…" סיננה ועפה אל המקום. היא העדיפה תעופה חלקה על פני קוצים וחול בעיניה בזמן ריצה.
כשהגיעה למקום אחרי כמה שניות קאיה נחתה למרגלות הגזע העבה וניסתה לראות אם יש משהו מתחתיו. היא ראתה כתם צהבהב-חום כהה ומלוכלך מתפשט לרגליה וגל צחנה תקף את אפה. "היי. מורגן?" שאלה בהיסוס. "אתה חי?"
גניחה חלושה ואחריה התנשפות הוציאו ממנה נשיפה ארוכה בנשימה שלא שמה לב שעצרה. "ק- קאיה?" נשמע קולו החלוש של מורגן.
היא נאנחה בהקלה למשמע קולו והחלה להתיר את החבלים שנקשרו סביב העץ. כמה זיזים בולטים דקרו את אצבעותיה אך היא התעלמה מהם והמשיכה במאמץ לפרום את הקשר ההדוק. "אתה יכול לזוז?" שאלה תוך כדי עבודה.
גיחוך חלוש ואחריו אנקה נשמעו מתחת לגזע. "לא. לא נראה לי. אני חושב שהנפילה ריסקה לי את הרגליים." היא שמעה אותו בקושי מבעד לתקתוק שחדר לפתע לראשה.
"אתה שומע את זה?" שאלה אותו וסיימה להתיר את הקשר. החבלים גלשו בדממה מהגזע ונפלו על החול הקשה.
"שומע את מה?" הקול שלו נשמע יציב יותר פתאום.
"את התקתוק הזה. הוא בא ממך?"
דממה.
היא חיכתה שיענה בזמן שהאזינה בריכוז רב לנשימות המהירות ששמעה מכיוונו. היא הצליחה לבודד את הקולות זה מזה כדי להיות יותר קשובה למה שקורה איתו.
"מורגן?" שאלה כעבור זמן רב שלא ענה. "התקתוק בא ממך?"
"את צריכה ללכת, קאיה," אמר לבסוף והיא קלטה נימה של עצב בקולו.
"כמה זמן?" היא לא ויתרה.
"איזה זמן?"
קאיה שמרה על שלוותה למרות שההכחשה המתמדת הזאת שלו כבר התחילה להימאס עליה. "כמה זמן נשאר?"
"לא אמרתי שזה מגיע ממני."
"דייב אמר."
"אה. הבוגד הארור." היא שמעה צחקוק יבש מגיע מכיוונו. "לא נשאר זמן."
"תסביר, בבקשה."
"איך את יכולה להיות כל כך רגועה למרות הסיטואציה המטורפת הזאת?" שאל, קולות גרירה נשמעו מכיוונו. קאיה התכופפה להציץ מתחת לגזע העץ וראתה אותו נאחז עם ידו באדמה הקשה ומושך את עצמו בכיוונה. יותר נכון, היא ראתה את הזרוע שלו מתכופפת ונמתחת, לא את כף ידו עצמה.
"כמו שאתה יכול להרוג אנשים בחיוך," אמרה, עדיין מתבוננת במאמציו לחלץ את עצמו מהכלא שיצר לעצמו.
הוא נעצר והרים אליה את מבטו. עיניו זרחו בכיוונה כמו שני פנסים והיא לא יכלה לראות דבר מלבדן. היא מצמצה כמה פעמים כדי להקל על הכאב מהאור הפתאומי. "אה," הוא השיב אחרי שתיקה ארוכה וחזר להשפיל את מבטו ארצה.
"אז, כמה זמן?" קאיה שאלה שוב בתקווה שהפעם לא יתחמק.
"שבוע."
היא השתנקה. היא לא חשבה שיהיה כל כך מעט זמן. "שבוע." חזרה אחריו בחוסר אמון. "זה לא הרבה…"
"כמה זמן עבר מאז שמצאת אותי?"
"שלושה שבועות." היא הבינה. "מורגן, אתה זוכר מה קרה עכשיו?"
"הם היו חיילים. כולם. זו הייתה האזהרה הראשונה." קולו התחיל לרעוד. "אני הרגתי את כולם."
"ואז נפלת על זיז." היא לא שאלה. היא הייתה בטוחה לגמרי זה מה שקרה. "ושכחת הכל."
הוא הנהן ולפתע נעצר. "קאיה, את צריכה ללכת. היום הייתה האזהרה החמישית."
"רביעית?" תהתה קאיה, לפי מה שהבינה עד כה היו ארבע. הראשונה שגרמה לו להרוג את כל ה… חיילים ההם. השניה, שבגללה חיפשו אותו במשך שלושה ימים. זו שאחריה התעלף והם בזמן הזה החליטו לכפות אותו לעץ כדי שלא יעשה שום דבר מטומטם, וזאת, שהיא כנראה הסיבה בגינה האיזור נראה כך. איזו עוד פעם הייתה?
"אפשר קצת עזרה כאן?" ביקש תוך התעלמות מדבריה והושיט לעברה את ידו השניה, שאותה לא ראתה כלל. "אני לא צוחק. באמת התרסקו לי הרגליים."
"השמן זה הדם שלך?" קאיה החליטה לזרום עם כיוון השיחה שלו. אם הוא כל כך מתאמץ להסתיר את הפרטים אולי הם לא חשובים עד כדי כך. זו הייתה מחשבה הגיונית וחסרת כל הגיון בעת ובעונה אחת. היא הושיטה אליו את ידה וכעבור רגע הרגישה במגע קר עליה למרות שבעיניה עדיין הייתה חופשייה, רק אצבעותיה התקפלו מעט כשמורגן אחז בה בעיקשות והמשיך לגרור את עצמו החוצה. הוא לא המשיך את השיחה ונראה שריכז את כל מאמציו בהיחלצות מבין שני הגזעים הנפולים שיצרו מעין כלא משולש עם יציאה אחת בלבד.
כשהגיע לפתח קאיה תפסה גם בידו השניה ומשכה אותו החוצה בכוח. היא נפלה אחורה מהתנופה ומורגן עליה, שניהם מתנשפים במאמץ. קאיה ראתה שעיניו של מורגן זרחו קודם לא רק כי הן 'זרחו', אלא גם כי היו מלאות בדמעות שמנוניות ומלוכלכות מחול ואבק. "קאיה?" הוא שאל אותה ותחינה קלה נשמעה בקולו וגרמה לקאיה להתבלבל. "אפשר לחבק אותך?"
היא רצתה לענות, אך לא הצליחה להוציא הגה מפיה מרוב הפתעה. מורגן הביט בה ועיניו התחננו בפניה ללא קול שתסכים. היא חייכה אליו בעדינות והנהנה.
גופה נצמד לקרקע עוד יותר כשמורגן הרפה בשניה מידיה ונפל עליה בחיבוק מוחץ. היא הייתה המומה רק לרגע, ואז נרגעה והוסיפה לעטוף אותו בידיה בעצמה. היא הרגישה את דמעותיו מרטיבות את כתפה מבעד לבד חולצתה ונאבקה בדחף שהתעורר בה פתאום לבכות בעצמה. היא הרגישה את מורגן מהדק את ידיו סביבה בנזקקות וחייכה לעומת גבו, אז ראתה את רגליו.
ידיה קפאו על גבו של מורגן כשקלטה את ערמת סלילי המתכת, העור והגומי שהיו בעבר רגליו. המראה זעזע אותה לחלוטין ופרץ דמעות בלתי נשלט תקף אותה כשהידקה לפתע את אחיזתה בו. "זה כואב?" היא בקושי שמעה את לחישתה ההמומה.
מורגן משך באפו והתחפר עוד יותר לתוך שקע צווארה. "בבקשה אל תעזבי אותי." מילותיו שלחו גלים של חום בגופה. "בבקשה, קאיה, אני מצטער על הכל."
קאיה לא ידעה מה ה'הכל' שהוא מדבר עליו, אבל היא הרגישה את הכוונה המלאה בדבריו. היא נסתה לחשוב עוד בהיגיון, אך לא הצליחה לעמוד ברגש העז שמילא אותה פתאום. היא הודתה בפני עצמה שלא היתה מסוגלת לעזוב אותו גם אם היה עושה הכל כדי שזה יקרה.
"אני לא," מלמלה לתוך אזנו ברוך ועצרה צחוק שאיים להתפרץ מסיבה לא ידועה. "אני מבטיחה."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך