puma161
הפרק הכי חשוב עד עכשיו, מזכירה לשים לב לכל דבר!

קרייסט פרק 4 "שיער סגול"

puma161 23/11/2016 626 צפיות אין תגובות
הפרק הכי חשוב עד עכשיו, מזכירה לשים לב לכל דבר!

"מעולם לא חשבתי שג'וקים יכולים להיות כל כך טעימים," הרהר מורגן בקול לאחר שסיימו לאכול את המקק הענקי.
אלייז'ה שתק במשך כל הארוחה. הוא לא ענה לשאלותיו של מורגן והתעלם מנסיונותיו להתחיל שיחה. נראה כאילו שטף הדיבור שלו קודם לכן היה דבר לא רגיל, והמבט על פניו הסגיר את בהלתו וחששותיו על כך שבכלל דיבר איתם. הוא לא סמך עליהם, זה בטוח, אבל היה מספיק חכם כדי להחליט להישאר איתם בכל מקרה.
"אתה מפחד ממני?" שאל מורגן בפתאומיות.
הוא הביט בו בפליאה, כמובן שלא ציפה לשאלה כזו. "לא."
"אז למה אתה לא סומך עלי?"
"אני לא בטוח בקשר לזה."
מורגן הרהר בדבריו. "אם אנשים לא בטוחים במשהו, הם צריכים למצוא דבר אחר שהם כן בטוחים בו. במה אתה כן בטוח?"
"אני דיי בטוח שיש לך פיצול אישיות." מורגן ידע שאם קאיה הייתה אומרת לו את זה הוא היה מתחיל לצחוק, אך בשל נימתו הרצינית לא נראה שהוא צוחק והוא לא היה בטוח איך לקבל את דבריו.
"מה הכוונה בפיצול אישיות?" שאל בניסיון להבין והחניק את פרץ הצחוק שאיים להיפלט מפיו.
אלייז'ה שתק. כנראה לא רצה להמשיך לדבר על זה.
"הבנתי… אתה אתה תהיה השתקן שבחבורה הקטנה שלנו. משתלב יפה עם הקטע של הזיקית." הילדותיות חזרה לקולו ורצינותו נעלמה כלא הייתה. הוא הביט בשמיים שהתחילו לקבל גווני כתום-אדום כהים והשמש כבר נעלמה באופק. "כדאי שנלך לישון. אני אשמור ראשון," הציע.
"תשמור ממה?" אלייז'ה היה חייב לשאול.
"מהג'וקים, אולי יש עוד אנשים חיים במקום הזה והם ינסו להרוג אותנו… לא יודע," השיב לו מורגן בסתמיות שמעט הלחיצה אותו.
"או- אוקי. לילה טוב." הוא פנה לעבר אחד העצים והתיישב לידו, נשען על גזעו בניסיון למצוא תנוחה טובה לשינה.
"אני ממליץ על הענפים!" שמע את מורגן קורא לו ממקומו בקרחת היער הקטנה שאכלו בה.
אלייז'ה קיבל את הצעתו וטיפס על העץ, מתמקם על אחד מענפיו העבים במקביל לגזע ועוצם את עיניו.

מורגן הרגיש בדממה שהשתררה פתאום ועוררה בו אי-נוחות מסוימת. הוא הרגיש רע. ראשו כאב, כאילו פטישים הולמים בו בתורות, וגרם לו לסחרחורת.
"מה עכשיו?" שאל את עצמו וניסה להתעלם מתחושת הדה-ז'ה-וו שתקפה אותו. כנראה המקק שאכלנו מקודם לא היה טוב, חשב לעצמו, מחפש סיבות אפשריות לכאב הראש שהגיע בגלים. "בלתי אפשרי. עובדה שלאלייז'ה לא קרה כלום," לחש ואנקה לא רצונית נפלטה מפיו כאשר כאב הראש התחזק בבת אחת.
הוא צנח אל האדמה הקשה ואחז בראשו בידיו, מנסה להחליש את הכאב. הוא הרגיש את פעימות ליבו באוזניו, דבר שלא חשב שאפשרי, והכאב היה כמעט בלתי נסבל.
הוא עצם את עיניו, מתפלל שהכאב יעבור ושכל זה היה רק חלום. כמובן שזה לא קרה, דברים כאלה קורים רק בסרטים, והוא אפילו לא ידע מה אלה סרטים.
הזמן הרגיש כמו נצח בזמן שפשוט התכדרר לתוך עצמו ותחב את ראשו בין ברכיו בתקווה שזה יעזור, עד שלבסוף הכאב נחלש ונשאר רק המהום קל ורחוק.
הוא הרים את ראשו כשההמהום נפסק. "אלייז'ה, מצטער אם הערתי אותך, ממש לא התכוונתי ל- מי אתה?!" הצווחה נפלטה מפיו עוד לפני שבכלל הספיק לחשוב. "ז- ז- זומבי!" צרח בבעתה. "אלייז'ה! תתעורר! האפוקליפסה החלה! יש פה זומבי!" מורגן קם על רגליו במהירות ונס על נפשו, בפעם השנייה מאז שהתעורר.
"זה טד," האדם ניסה להציג את עצמו. "טד ליין." אך מורגן לא הקשיב לו. כל מחשבותיו התעסקו בפרנויות על האפוקליפסה הקרבה.
"יש לך שיער סגול- ורוד- לא יודע! חצי מהראש שלך הוא כוויה אחת גדולה, העיניים שלך מדממות ובכלל אתה נראה כמו מישהו שהיה אמור למות. בקיצור, אתה זומבי," מלמל מורגן בפאניקה הולכת וגוברת וכל גופו רעד. "זומבי ליין. טד זומבי ליין. זומבי. ליין. טד. מי אתה לכל הרוחות?!"
אלייז'ה פקח את עיניו בקושי, ופער אותן בפחד ברגע שהבין למה מורגן צרח. הוא ירד בקפיצה מהעץ והתקדם לעבר השניים במהירות. הוא ראה את מורגן רץ במהירות שנראתה בלתי אפשרית, בורח מפני האדם שניסה להדביק את הפער, אך הוא צלע וזה הקשה עליו מאוד את ההתקדמות.
"אתה יכול – לומר לו – בבקשה – להפסיק לברוח? הרגל- שלי – ממש – כואבת…" האדם נעצר והתנשם בכבדות, מנסה להשיב לראותיו אוויר לאחר ניסיון הריצה הקצר שלו.
אלייז'ה הנהן והתחיל להתקדם במהירות לעבר מורגן שהאט את קצב ריצתו, כשראה אותו מתקרב, עד שהפכה להליכה מהירה ולחוצה.
"אתה ראית אותו? זה- זה זומבי. למה אתה מדבר איתו?" שאל אותו מורגן בפאניקה.
"יש לך שיער כחול ואוזני חתול. אני מניח שגם הוא לא רואה אותך בתור מישהו נורמלי במיוחד." הוא נשמע כאילו אילצו אותו לומר זאת.
"צודק. אני דיי בטוח שהבליטות על הגוף שלך גם לא נראות לו רגילות. אבל הוא עדיין זומבי מבחינתי." מורגן שילב את ידיו בעקשנות ילדותית למדי והביט באדם שעמד במרחק מה מהם בחשש.
"בוא… פשוט נלך לדבר איתו, טוב?"
"אין מצב."
אלייז'ה נאנח, הוא לא היה בטוח אם מורגן עדיין מפחד מהזר או שהוא פשוט עקשן וגאה מדי ללכת לדבר איתו. הוא הימר על האפשרות השניה והחליט לנסות דרך אחרת. בצעדים איטיים התחיל להתרחק ממנו ולהתקדם חזרה אל הנער שעדיין עמד שם בפנים זעופות וחיכה.
"ה- היי. לאן אתה הולך? אתה משאיר אותי לבד?" מורגן התחיל לשאול אותו במלמולים מבוהלים ובלתי מובנים. "היי, חכה! מה אתה עושה?" קרא אחריו משראה שהוא מתעלם וחסר כל כוונה לענות לו.
בלית ברירה התחיל לעקוב אחריו בצעדים קטנים וחוששים, כמו ילד קטן באמצע משחק מחבואים, מתקרב יותר ויותר אל הזר העומד ומחכה לו.
כשהגיעו סוף סוף אל הבחור הצעיר, שנראה גדול משניהם בכמה שנים, הוא הביט בהם במבט עצבני וחסר סבלנות. "אתה נראה דיי בריא יחסית לכ- "
"היי! בחור מלחיץ שמפחיד שנראה כמו זומבי! אני מורגן, נעים להכיר." קטע אותו מורגן בחדות והושיט את ידו ללחיצה. האדם לחץ אותה בנימוס והתכוון לחלץ אותה מידו, אך מורגן לא הרפה, מתעלם מהדביקות של ידיו. הוא נתן לו לחיצה קצת יותר חזקה ושחרר, מביט על פניו ומבין שהוא קלט את הרמז.
" – בכל מקרה, טוב לדעת שעוד אנשים שרדו חוץ ממני." הוא אילץ את עצמו לחייך. "אני טד ליין."
"טד זומבי ליין. אני מבקש," תיקן מורגן.
"כמובן. זומבי." טד שלח אליו חיוך מהיר – ומעט מלחיץ – לאות אישור, אך פניו הסגירו את אי שביעות רצונו מהכינוי שהדביק לו.
"אז, טדי, מה את עושה פה?" שאל מורגן בעליצות שלא התאימה כלל למצב.
"אני לא עושה."
"אוקי… אז מה אתה לא עושה פה?"
"מחפש דרכים לברוח ממך." הוא הפנה את מבטו לאלייז'ה, 'מה הביעה שלו?' שאל אותו בלי קול. אלייזה רק משך בכתפיו.
"אני לא חושב שיש לי בעיה כלשהי." מורגן הפתיע את שניהם. "ולפי איך שאתה נראה, אולי את הוא זה עם הבעיה. מה קרה לך שהגעת דווקא הנה?"
"כלום."
"הרגת מישהו? נשרף לך הבית? כמעט מתת אבל מישהו הציל אותך ברגע האחרון? טראומת נישואין בגיל צעיר?" זרק מורגן רעיונות אקראיים לאוויר.
"כן. כן. לא ולא." טד התפלא שהצליח לעקוב אחריו.
"את מי הרגת? למה נשרף לך הבית? עוד משהו שאני צריך לדעת עליו?"
"אני לא עומד לספר לך את זה." הוא שילהב את ידיו בעצבנות.
"הו. אתה עומד. אני יכול לקרוא אותך. זה היה מישהו קרוב, נכון?" חייך מורגן.
ההבעה חסרת הסבלנות של טד נעשתה קצרת רוח עוד יותר. "אוקי. זה היה מישהו קרוב." הנהן לעצמו מורגן וחיוכו התרחב. "אח שלך? אבא? אמא? הבן שלך – במקרה והיה – ?"
"נחש."
"אני מהמר על… אחת מהאפשרויות האחרונות."
"כמעט."
"הבן שלך." התדהמה על פניו של טד גילתה לו שצדק. "טוב. למה הבית שלך נשרף זה לא משהו שקשה לנחש, אני מניח שלקחת חלק במלחמה – או מה שלא קרה כאן – או שהייתה זו תוצאה של פצצה גרעינית. אחד מהשניים."
"אתה לוקח את זה מאוד בקלות." דבריו הביעו פליאה וחשש.
מורגן התנועע קדימה ואחורה וחשב קצת לפני שענה, "אני לא לוקח את זה בקלות, אני פשוט לא לוקח את זה קשה מדי." חיוך קטן ותמים עלה על פניו.
"תגיד, בן כמה אתה שיש לך כזה ניסיון?"
"שש עשרה. אה, וקוראים לי מורגן, אם שכחתי להציג את עצמי קודם."
"באמת שכחת…" מלמל טד ונזכר להוסיף, "אני שמונה עשרה. יכולת הניתוח שלך מרשימה."
סומק קל עלה על לחיו של מורגן. "באמת? אני שמח לשמוע! אגב, איך היה לך בן בגיל כל כך צעיר?"
טד שילב את ידיו ומבטו הרצין. "אתה לא עומד להוציא ממני גם את זה." מבטו הנוקב הרתיע את מורגן וידיו התחילו לרעוד.
"ב- בסדר, זומבי. רק שאלתי."
"אני שמח ששנינו מבינים זה את זה, נראה לי שאלך עכשיו." הוא פנה להסתובב אך נעצר כשהרגיש מגע קר קרח על כתיפו. "מה זה לעזאזל?!"
מבטו של מורגן היה מבולבל. "מה זה מה?"
"מה נגע בי הרגע?"
"אני."
"למה אתה כל כך קר?"
"אני לא קר. אתה פשוט ממש חם. אבוי לי! אתה ממש ממש חם!" מורגן התחיל להילחץ ולא הפסיק לקפץ במקומו.
הוא הביט בטד במבט מלא בעתה בעוד ידו מתמוססת למעין חומר שקוף-צהבהב. כשהנוזל הגיע לקרקע החולית היא השמיע קול רתיחה רוחש ונוצר בה חור קטן. "מה זה לכל הרוחות?!" נבהל טד, נראה שהוא בעצמו לא היה מודע לכך.
"א-אתה נוטף ח-חומצה," גמגם מורגן. "זה כל כך מגניב! איך אתה עושה את זה? אתה יכול ללמד אותי?"
פניו המבועתים של טד התעוותו עוד יותר. "מטומטם!" הוא סטר למורגן על לחיו והחומצה התחילה לעכל אותה.
הצרחה שלו יכלה להרעיד הרים, אם היה מוציא אותה החוצה.
הוא לא עשה את זה, רק הצמיד את ידו למקום בו פגעה כף ידו של טד והתאמץ להחניק את הדמעות שחיממו את עיניו.
"אתה… אתה שרפת א- " הוא השתתק כשקלט שעורו לא נשרף. הוא נעלם. מתחת לידו הוא לא הרגיש דבר.
מורגן הרחיק בזהירות ובהדרגה את ידו מלחיו והביט בה. הפעם הצרחה לא איחרה לבוא. היא קרעה את גרונו של מורגן. ידו הייתה לחה וטיפות נוזל בצבצו עליה, הנוזל לא הכאיב למורגן בשום צורה, מה שגרם לו להבין שזו לא החומצה. זו הייתה זיעה. אך לא רק הן היו שם. הטיפות היו אדומות ורסיסים לבנים וקשים היו מפוזרים עליה גם.
צרחתו של מורגן אמנם מיהרה לבוא, אך גם לא איחרה להיפסק. הוא הרגיש כאילו עור פניו נקרע יותר ויותר ככל שהוא ממשיך להימתח. "מה אתה רואה כאן?" שאל את טד וסימן בעיניו על ידו.
טד המזועזע התמהמה מעט. "דם."
"ומה עוד?"
"אני רואה רק דם."
"אז אתה עיוור. יש כאן שיניים. אתה מוססת לי לא רק את הפרצוף אלא גם את השיניים. אתה קולט מה עשית?" הוא לא צעק את זה, הוא לא רצה לצעוק את זה, אך נימתו הייתה שקטה וארסית. מפחידה.
"אני באמת מאוד מאוד מצטער. זה קרה בלהט הרגע, לא חשבתי על זה," טד ניסה להתנצל, אך ניסיונו רק חימם את מזגו של מורגן עוד יותר. הוא הפחיד אותו, הילתו השתנתה ברגע מקלילה לרצחנית והוא לא הצליח להבין את זה. אף אחד לא הצליח להבין את זה.
"אני יכול להרוג אותך עכשיו. ברגע זה. אתה מודע לכך, נכון?" שאל מורגן, והמשיך מיד, "אבל אני לא אעשה את זה, כי אז לא יהיה לי איך להמשיך, וגם כי אני לא רוצה לעשות את זה. אתה מבין אותי, זומבי?" טד הנהם בפחד.
אלייז'ה צפה בהם, מבועת מהמקרה ומפוחד עד מוות מהשינוי שחל במורגן.
"עכשיו, מה יש לי כאן?" שאל מורגן, הפעם מצביע על לחיו.
"כלום," השיב טד.
"מה זאת אומרת 'כלום'?"
"זה אומר שאין שם כלום. זה חור."
"אה." קולו של מורגן רעד ללא שליטה ונשימתיו מהירות. "אז אני מציע שתלך מפה. עכשיו. לפני שהשליטה העצמית שלי תגיעה לקיצה."
"אין שום בעיה." עכשיו הבין למה קולו רעד.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך