קרייסט פרק 5 (חלק ב') "מיקוד"

הנערה, בת גילה כפי הנראה לעין, הפנתה אליה את מבטנה ובוהק שיערה שנראה כאילו התמזג עם אור השמש כמעט סינוור אותה, היו בו כל כך הרבה גוונים, אך הבולט ביותר מבניהם היה כחול, חלק גדול ממנו היה מגולח וקאיה ניסתה להבין מתי ואיך היא הורידה את החלק הזה. "אני זו שצריכה לשאול את זה, את לא חושבת?" שאלה והביטה בה בעיניה הסגולות-כחולות.
"לא. אני לא חושבת. לא ציפיתי לפגוש כאן עוד ניצולים, מי את?" ענתה קאיה וחזרה על שאלתה.
"קארה וויט. חיילת, אם זכרוני אינו מטעה אותי," הנערה הציגה את עצמה.
"הו. אני קאיה הולנד, לא ממש יודעת מה אני." קאיה גיחכה. היא לא הייתה צריכה שקארה תציג את עצמה כחיילת כדי להבין זאת, הבגדים הצבאיים שלבשה העידו על כך. גופייה ומכנס שנראו כאילו הותאמו אישית בשבילה (כהים בגווני כחול וסגול) ונעליים ירוקות עם כתמים חומים. באופן כללי, כל המראה שלה נראה מתאים בדיוק, חוץ מקעקוע הצמח שהתחיל מהחלק החשוף בראשה והמשיך עד לגב כף ידה החשוף.
"וזה למה?"
"פשוט וקל, אין לי איזה תפקיד מסוים, בטח שלא אחרי כל מה שקרה כאן."
"אה. את צודקת, מה שהלך כאן לפני כמה חודשים באמת היה שיא השיאים, לא חשבתי שבני אדם יכולים לגרום לכזה הרס."
קאיה לא יכלה שלא להסכים איתה. "את רוצה להיכנס? יש כאן עוד שני אנשים, ישנים לכרגע אבל אני בטוחה שלא יקרה כלום אם אציג לך אותם בעצמי." חייכה והסתובבה חזרה, נזכרת פתאום בסיבה בגללה יצאה מלכהתחילה. "את יודעת במקרה מה היה משבר הרוח הזה לפני כמה דקות?" שאלה, לא חוזרת להביט בה ונכנסת חזרה לתוך הבית.
"כן. זו הייתי אני. פשוט רצתי לכאן אחרי ששמעתי צעקה שהגיעה מהאיזור, את יודעת במקרה מאיפה הגיעה?" קארה השיבה בשאלה משלה והתחילה להתקדם אחריה לתוך הבית המט לנפול, סורקת בעינה כל פרט.
קאיה התעלמה משאלתה ורק המשיכה להסתובב ברחבי הבית, שנראה הרבה יותר גדול במבט שני, מחפשת את טיילור. היא מצאה אותה שוכבת בתוך חדר חסר דלת, ישנה על מזרן חסר מיטה על הריצפה. "תכירי, זו טיילור ג'ינקס אלן. טיילור, קארה וויט." טיילור קמה בקפיצה מהמזרן. "אז את כן ערה למרות הכל." קאיה חייכה בתחושת ניצחון, למרות שהייתה נגד תחרויות.
"לא! אני ישנה, אני פשוט סהרורית, רואה?" טיילור עצמה חזרה את עיניה והתחילה להתהלך בחדר, ידיה מופנות קדימה כמו זומבי. היא פלטה צעקת כאב קטנה כשנתקלה בחוזקה בקיר ועיקמה את ידה השמאלית.
"אני מניחה שעכשיו את כן ערה."
טיילור הביטה בה בזעף. "עכשיו כן." ואז הבחינה בקארה שעמדה מאחוריה, "מי זאת?"
"קארה וויט. היא הציגה אותי לפני חצי דקה." קארה הזעיפה פנים גם כן.
"הו נכון. רגע… גם השיער שלך מוזר, מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלה, יותר את עצמה מאשר אותה.
"מה אמרת?"
"אמרתי שהשיער שלך מוזר, עכשיו אין לי איך לכנות את קאיה."
"השיער שלי מוזר? הסתכלת על עצמך פעם במראה?" קארה התחילה להתעצבן.
"כן. לפני כמה ימים, אחר כך הבית שלי כמעט נהרס. אני לא חושבת שכתום זה צבע מוזר לשיער, יש הרבה אנשים כאלה. אבל כחול… ועוד כזה כמו שלך, נראה לי שאת היחידה." טיילור חייכה בהנאה כשראה את המבט על פניה של קארה. "גם השמות שלכן דומים מדי, זה מעצבן."
"לא אני בחרתי את השם שלי, אני לא בטוחה מי כן, רוב הסיכויים שההורים שלי. סתם שאלה: מה זה 'ג'ינקס'?"
"ג'ינקס זה השם האמצעי שלי, אוהבת?"
"לא."
"למה?"
"כי זה לא שם יפה, כבר עדיף טיילור."
"וקארה. מדהים פשוט."
"או-קי!" קאיה מיהרה לקטוע את שיחת העקיצות של השתיים לפני שתתפתח למשהו אחר והסתובבה את קארה, קולטת את עיניה הרושפות. "אנחנו נמשיך בסיור עכשיו." היא חלפה על פניה, נועצת בה מבט קפוא בעיניה הכחולות וממשיכה לכיוון היציאה האחורית.
קארה המשיכה לנעוץ את מבטה בטיילור לעוד כמה שניות, ואז המשיכה לעקוב אחרי קאיה רק מהסקרנות לדעת לאן היא הולכת.
"ביי, ביי!" היא שמעה את טיילור קוראת אחריה ונשבעה שיכלה להרגיש את החיוך על פניה. כל מה שרצתה היה לתת לה אגרוף בפנים.
היא ראתה את קאיה יוצאת דרך דלת נוספת שהבחינה בה כבר מכניסתה לבית, היא נראתה כמו חלון, אך קארה ראתה את השקע הקטן שהוטבע במסגרתה.
"יש שם מחסן, בואי." קראה אליה קאיה ממקומה ליד דלת כהה.
כשקאיה פתחה את דלת המחסן, קארה מיד ראתה את האדם ששכב על הריצפה ללא נוע. "מה קרה לו?"
"בדיוק עמדתי לספר לך." קאיה חייכה. "זה טרנס ברייאק, זה ששמעת את הצרחה שלו מקודם. אני מוכנה להישבע, שטיילור ואני היינו על סף התחרשות."
"אני בטוחה. אם היה אפשר לשמוע את זה עד למקום שהגעתי ממנו, זו כנראה הייתה צרחה חזקה במיוחד. היא לא נשמעה אנושית, מה קרה לו?"
"הוא… השתנה. הפך לסוג-של נמר, אל תשאלי אותי איך? כנראה בגלל הקעקוע הזה." קאיה החוותה בידה על ידו המעוותת של טרנס, היא נראתה ממש רע אחרי הבעיטה של טיילור.
"היא שבורה. איך זה קרה?" קארה שאלה בעניין.
"טיילור בעטה בו. הוא… תקף אותנו, אם אפשר לומר שהוא עשה את זה. אז הבנתי שאם הקעקוע גרם לדבר הזה להתפרץ, הוא יפסיק אם נהרוס אותו," הסבירה.
"הבנתי. זה מאוד חבל. אבל איך ידעת שהקעקוע הוא זה שגרם להתפרצות?"
"הזוהר הירוק הזרחני שבקע ממנו ואחר כך גם מהעיניים שלו עזר לי להבין את זה." קאיה דיברה כאילו היה זה מובן מאליו, שוכחת שקארה לא הייתה שם כשזה קרה.
"אה. את דיי חדה, הא?"
"אני מניחה."
"בת כמה את? שכחת לשאול אותי את זה קודם."
"שבע עשרה. לא שאלתי כי ניחשתי בעצמי שאת בגילי, צדקתי?"
"כן."
"אה, טיילור וטרנס גם בני שבע עשרה, נראה שכולנו בני אותו גיל. מוזר, גם אלייז'ה בן שבע עשרה, רק מורגן שנה פחות." קאיה שקעה בהרהורים. "למה כולנו באותו טווח גילאים? זה מוזר."
"תסלחי לי. בעצם אל, אבל מי אלה אלייז'ה ומורגן?" קטעה קארה את מחשבותיה.
"אלייז'ה ומורגן הם ניצולים נוספים. הם מחכים לי ובתקווה גם לעוד אנשים ששרדו את המלחמה, כנראה שכחתי להזכיר אותם."
"באמת שכחת. זה כבר הדבר השני."
משהו לא בסדר איתי, חשבה לעצמה קאיה. אני מעופפת היום.
"בקיצור, צריך לחשוב על דרך לחזור אליהם, הם נמצאים בערך בצד השני של העולם." שינתה קאיה את הנושא, לא מתעמקת במחשבותיה יותר מדי.
"אם הם נמצאים בערך בצד השני של העולם, איך את הגעת הנה?" שאלה קארה בבלבול.
"יש לי כנפיים."
"יש לך מה?"
"כנפיים."
"זה לא הגיוני."
"עובדה שכן."
"תראי לי," ביקשה קארה שסקרנותה התעוררה.
אי אפשר כאן, בואי נצא למקום שפגשתי אותך בו." הסכימה קאיה ושוב, יצאה מהמחסן וחזרה את הדרך לדלת הקדמית, קארה אחריה.
"הגענו. עכשיו תראי לי." חזרה קארה כשיצאו מהבניין.
"בסדר. ממילא אני צריכה לעשות את זה כדי לחזור…" רטנה קאיה. "ממליצה בחום להתרחק."
קארה התרחקה כמה צעדים לתוך הבית וצפתה בקאיה שמיקדה את מבטה בנקודה מסוימת אי-שם באופק, מתרכזת ככל יכולתה.
אחרי כמה שניות, הכנפיים התחילו לבקוע. בהתחלה הן היו רק שתי נקודות לבנות, ואז המשיכו לצאת בהדרגה מגופה עד שנפרשו לכל אורכן ורוחבן כנפיה המרשימות של קאיה.
"וואו." מלמלה קארה, זה היה אחד המראות המרשימים ביותר שראתה, למרות שלא ממש זכרה אילו עוד מראות מרשימים ראתה בחייה. "הן ממש דומות לכנפי עטלף."
"הו, אל תזכירי לי." המרמור תפס את מקום החיוך בפניה של קאיה כשנזכרה בפגישתה הראשונה – והיחידה – במורגן.
"לא מזכירה. טוב, נראה לי שיש לנו דרך לחזור." קארה החליטה לא לשאול שאלות.
"איזו דרך? אני יכולה לקחת איתי רק אחד, אנחנו ארבעה."
"ומה איתי? לא רק לכם יש תכונות מיוחדות, למרות שעדיין לא הבנתי איזו עוד יכולת יש לטיילור חוץ מלרדת עלי, גם לי יש." קארה כמעט נעלבה. "למה את חושבת שיצרתי כזו רוח כשהגעתי הנה?"
קאיה רצתה לסטור לעצמה כשנזכרה ששכחה לחשוב על זה. "נכון! איך באמת?"
"חלקי גוף ביוניים, רגל, יד ועין. אני יכולה לקחת איתי מישהו ולרוץ אחרייך." הציעה וקיוותה בכל ליבה שבמידה ותסכים, תצוות אותה עם טרנס ולא עם טיילור.
"רעיון טוב. אני מקווה רק שתצליחי לעקוב אחרי, ושאני אצליח לעקוב אחרי עצמי…"
"מדהים!" צעקה נרגשת נשמעה מאחורי קארה ואחרי שניה ראתה קאיה את טיילור עטה לכיוונן בעיניים ורודות זוהרות מהתרגשות. "לא ידעתי שאת יכולה לעשות את זה, קאיה. הן כל כך יפות!" תגובתה הייתה כל כך שונה מזו של קארה, הרבה פחות מאופקת.
"או. שלום לך. אנחנו בדיוק באמצע שיחה על דרך חזרה, את עם קאיה." קארה הייתה הראשונה לפנות אליה, ובכך הבטיחה לעצמה שלא תהיה איתה.
"מתי הספקנו להחליט על צוותים?" קאיה התבלבלה לרגע, ואז נזכרה בשיחה של שתיהן קודם ובדבריה של קארה על טיילור בשיחתן והבינה. "או-קי. אז אני עם טיילור ואת עם טרנס."
"מי איתי במה?" עוד קול הצטרף לשיחה.
הפעם קאיה הייתה הראשונה לדבר. "הו, טרנס, בול בזמן. זאת קארה." היא החוותה בידה לכיוון קארה, שנופפה לו לשלום בחיוך חושף שיניים. "אנחנו חושבות על דרך לחזור למורגן ואלייז'ה. למעשה, כבר סיימנו לחשוב. א- "
"תסלחי לי על שאני קוטע אותך, אבל ממתי יש לך כנפיים?" טרנס שאל ושפשף את עיניו בידו הבריאה. "ועוד שאלה: איך נשברה לי היד? אל תגידו לי שקרה מה שאני חושב שקרה." נבהל.
"אם מה שקרה זה שהקעקוע שלך זהר והחיה הפנימית שלך יצאה החוצה, זה מה שאתה חושב שקרה, אז כן. זה קרה. טיילור שברה לך את היד כדי להפסיק את זה." השיבה לו קאיה ובכך גם ענתה על בקשתה של טיילור.
טרנס נעץ בטיילור מבט זועם, אך השתלט על נימתו, "אני צריך קיבוע כלשהו. אז… מה קבעתן בדרך לאן?"
"אני אקבע לך את זה. קבענו שאתה תהיה עם קארה וטיילור איתי."
"ואיך קארה תיקח אותי איתה?"
"תתפלא לדעת כמה חזקה יכולה בת להיות."
"אני לא אתפלא, כבר חוויתי את זה על בשרי. אם זה יהיה חוזק מסוג שונה, אני אשמח." הוא חייך בקושי. "את כאילו… עומדת לסחוב אותי איתך? לגרור?"
"כן. יש לי ידיים חזקות. אל תדאג, אתה תהיה בסדר."
"יופי. אז קבענו, מחר יוצאים אחרי שכולם ערים." קאיה חזרה לשיחה.
"מתי הספקנו לקבוע את זה?" שאלה טיילור.
"מתי שאתם דיברתם. אם זה לא טוב לאחד מכם או שיש לכם הצעה אחרת, בשמחה."
דממה.
"אז כולם מסכימים. מצוין." קאיה הכניסה את כנפיה חזרה ופנתה להיכנס שוב לתוך הבית, בפעם השניה באותה שעה. מתקדמת לכיוון המחסן ולא מפסיקה לחשוב על מה לא בסדר איתה היום? היא שכחה דברים, מה שלא מתאים לה בכלל, לא חשבה על פרטים לעומק והתפרצה לשיחות. היא לא האמינה שהיא התפרצה לשיחות, זה נוגד לגמרי את אופיה ועקרונותיה.
"אני חייבת להתאפס על עצמי מחר," אמרה לעצמה ונכנסה למחסן.